אני נמצאת הרבה בסביבה של בנות – בין אם זה באולפנה, בסניף, במפגשים, בקבוצות וואצאפ... זה חלק מהיום־יום שלי. אבל דווקא בתוך כל זה – אני מרגישה לא פעם ממש לא טוב עם עצמי.😔🫣 יוצא לי להיגרר לדיבורי לשון הרע או רכילות... על ההיא ועל ההיא… לפעמים אני זו שמספרת, לפעמים פשוט מקשיבה, אבל גם זה מרגיש לי לא נכון. וזה נורא מפתה – להמשיך את השיחה, להוסיף פרטים, "לזרום" עם הדיבור, ולא לעצור. זה פשוט "נפלט לי מהפה"😖 אני מרגישה שזה נושא שנפלתי בו הרבה, לצערי, וזה מכביד עליי בנפש.🫠 אני באמת רוצה לשים לזה גבול, לצאת מהדפוס הזה, ללמוד לשתוק, לעצור, לא להיות חלק. אבל זה קשה, במיוחד כשזה סביבי כל הזמן. אני יודעת שזה לא טוב. אני משתדלת להימנע ולא להרבות בזה, אבל בכל זאת זה ממש קשה.🙊🙊 זה לא שאני נמצאת בתוך חבורת בנות שמדברות כל היום לשון הרע, ממש לא הן גם צדיקות אבל יוצא שפעם ב.. מדברים דיבורים פחות טובים על אחרות בשיחות (ויש המון דיבורים בינינו) איך אפשר להימנע – או לפחות להפחית – את הדיבור הלא טוב הזה?🤐 איך לא להישאב לשיח הזה? אשמח לעזרה אמיתית וייעוץ – איך מתמודדים עם זה מהלב ובאמת.
שלום לך, ואשריך על הרצון ועל השאלה😇מדובר בנושא באמת מאוד מאתגר, ואני מאוד מעריך את הרצון שלך לעשות שינוי! צריך הרבה כוח רצון וסבלנות כדי להצליח בזה. גם אם הרבה פעמים נכשלת – אל תתייאשי! עם עוד עבודה עצמית את תוכלי לראות שיפור אמיתי, וגם אם נכשלת שוב זה לא מבטל את התשובה וההתחזקות שהיתה לך לפני כן. כדי להשתפר בתחום מסויים, כדאי קודם כל להבין את המשמעות שלו, וככה יהיה קל יותר. אז ננסה קצת ללמוד על משמעותה וחשיבותה של שמירת הלשון והדיבור🗣️.
כשה' ברא את אדם הראשון, נאמר "ויפח באפיו נשמת חיים"; ה' הוציא רוח מתוכו לתוך גוף האדם (כביכול, כמובן), ורוח זו היא המחייה אותו. אונקלוס מתרגם את הביטוי 'נשמת חיים' כ'רוח ממללא' (=רוח מדברת) – כלומר, הדיבור הוא הביטוי המובהק של הנשמה שלנו; הוא רוח שיוצאת מהפה והופכת על ידו לאותיות ומילים – אבל המקור שלו הוא רוח החיים עצמה. יכולת הדיבור היא כוח אלוקי מיוחד שה' נתן לאדם, ולכן גם יש לדיבור כוח לפעול בעולם ולהשפיע על מה שקורה – כמו בתפילה, ברכות, או חלילה קללות. הוא כוח יקר שצריך לשמור עליו נקי, כמו שתשמרי על יהלום יקר שיהיה לך💎, ולא תתן לו סתם להתלכלך. ההבנה הזו יכולה לתת לנו קצת הצצה לעולם המופלא שגנוז בכוח הדיבור וממילא גם יותר מוטיבציה לשמור עליו נקי וטהור. לכל דיבור יש משמעות, והוא משפיע על הנפש שלנו ועל הרובד הרוחני של העולם; דיבור טוב מוסיף קדושה, ודיבור לא טוב פוגם בקדושה. כמו שאת ודאי יודעת, לשון הרע נחשב מהאיסורים החמורים שבתורה, כמו שאפשר ללמוד בספר 'שמירת הלשון'. אני לא אומר את זה כדי לייאש או להחליש חלילה, אלא להפך – שתלמדי ותפנימי יותר על החומרה של הדבר, זה יהפוך אותו להיות יותר רחוק ממך. עד לרמה כזו שזה בכלל לא יהיה אופציה בשבילך, כמו שלאכול משהו לא כשר או חלב אחרי בשר או להדליק אור בשבת זה לא אופציה בשבילך, וגם את מאוד רוצה ברור לך שלא תעשי את זה. גם שמירת הלשון זכאית לגמרי לקבל מאיתנו יחס כזה – אסור זה אסור, ואין בכלל מה לדבר על להתפתות לזה. פשוט לא אופציה.
איך להשתפר בשמירת הלשון?
ללמוד - יש את הספר 'חפץ חיים' שעוסק בהלכות שמירת הלשון, ויש את התאום שלו 'שמירת הלשון' שעוסק בצד המוסרי של הלכות אלו, וכן ספרים נוספים בני ימינו שעוסקים בנושא משני הפנים הללו. הלימוד גם יעזור לדעת מה מותר ומה אסור, וגם יכניס למודעות את הזהירות הנצרכת. נסי לקבוע לך לימוד קבוע בספר מסויים, בזמן מסויים ביום; אפשר גם ביחד עם חברה, זה יכול להיות נפלא☺️. אם יהיה לך לימוד יומי על שמירת הלשון, זה יעזור לך מאוד לחיות מתוך תודעה של 'שומרת לשון'.
"אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם" (תהלים לט ב) - להתרגל לחשוב לפני שמדברים. למילים שלנו יש כוח עצום, לפעמים אפשר לראות את זה ולפעמים לא, אבל יכולת הדיבור היא יכולת מיוחד שהקב"ה נתן לאדם, כדי שישתמש בה בתבונה, ויש בה הרבה כוח. צריך לשמור אותו למקומות הנכונים, ולא להשתמש במתנה שקיבלנו מהקב"ה לשם אמירות שתגרומנה נזק. כוח הדיבור (כמו יתר הכוחות שלנו) הוא פיקדון, ואנחנו צריכים לשמור אותו ולהשתמש בו רק לדברים הרצויים לבעל הפיקדון. להשתמש בכוח הדיבור נגד רצונו של ה', זה כמו לקחת משהו שמישהי נתנה לך, ולפעול בו נגדה; כשמפנימים עד כמה מדובר במשהו לא מוסרי, הן כלפי הקב''ה והן כלפי האדם, קל יותר להתגבר על המשיכה אליו.
עין טובה 👁️- ככל שתתרגלי להסתכל על אחרים בעין טובה ולראות את הטוב שבהם, יותר תאהבי אותם ופחות יהיה לך רצון או תוכן לדיבורים רעים עליהם.
*להזדהות* - כמו שברור לך שזה לא מוסרי להרביץ למישהו אחר או לגנוב ממנו – כך צריך להיות ברור גם לגבי לשון הרע, שיכול לפגוע אף יותר מפגיעה פיזית. מי שמדבר דברים רעים על מישהו אחר בעצם פוגע בו, אפילו בלי שיש לו יכולת להתגונן או להחזיר, בבחינת "ארור מכה רעהו בסתר". אנחנו גם יודעים שדיבורים יכולים להתגלגל הלאה לאנשים נוספים ולגרום לתוצאות מרחיקות לכת. אפילו ברובד הבסיסי של "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך" – את לא היית רוצה שידברו עלייך, וכמו כן אל תדברי על אחרים. לכוח הדיבור של האדם יש השפעה עצומה, גם בנגלה וגם בנסתר, ואנחנו צריכים להרגיל את עצמנו להבנה שלשון הרע זה קו אדום שלא חוצים, דבר שלא בא בחשבון, ממש כמו שלא נבוא למישהו ונרביץ לו סתם ככה. לשון הרע מרגיל את האדם להסתכל על הרע שבאחרים במקום על הטוב שבהם, לדון אותם לכף חובה, ומרעיל את השיח הכללי שלנו כחברה. ומעבר לכך – יכולת הדיבור היא מתנה נפלאה שקיבלנו מה', ואנחנו מחוייבים להשתמש בה בהתאם להוראות, ולא להשתמש במתנה הזו להמרות את מצוותו של ה'. ואחרי כל זה, כשהבנו את החשיבות הקריטית של שמירת הלשון – אנחנו נעשה הכל כדי לקיים אותה.
*להתרחק מניסיון* - נסי להימנע ממצבים שיביאו אותך לידי ניסיון; אם יש מעגלים חברתיים שאת יודעת שנוטים לדיברים אסורים, ולא תצליחי להוביל שם שינוי – אז נסי לא להשתתף בסיטואציות חברתיות כאלו. זה לפעמים דורש מחיר וויתור מסוים, אבל הרווח שלך יהיה גדול הרבה יותר!
*להוביל!* - אולי במקום להיגרר אחרי החברות, את תוכלי להוביל את השיח? לשים תמרור 'עצור' כשצריך, ולנתב את השיחה שלכן למקומות טובים? יכול להיות שגם חלק מהחברות רוצות להשתפר בעניין הזה וקשה להן בדיוק כמוך – ויחד מתוך שיתוף פעולה אתן יכולות ליצור לעצמכן שיח נקי. הכי טוב לפתוח פעם את הנושא הזה בעצמו עם החברות – לדבר על זה שלא נוח לך עם הרכילות, ואת רוצה שבאופן כללי נושאי השיחה יהיו אחרים, לא ממקום שמבקר אותן אלא מהמקום האישי שלך. אם הן תקבלנה את זה בהבנה והסכמה, יהיה יותר קל בהמשך; גם אם יהיו עוד מקרים כאלו שהשיחה תגיע למקומות אסורים, תוכלי לרמוז ולהזכיר שאת רוצה לשנות נושא, בהרגשה יותר נוחה כי הרי גם הן בעצם בעד; ואם מלכתחילה הן לא תהיינה בעניין – אז יהיה קצת יותר מאתגר בהמשך, אבל עדיין – תחליטי שאין מצב שאת נשארת בתוך השיחה הזו; אם יש לך אפשרות להטות את השיחה למקום אחר, זה הכי טוב, כי כך גם הן לא תדברנה לשו הרע, אבל אם לא - או שתעזבי באלגנטיות, או שתעזבי בהפגנתיות – לפי מה שייראה לך מתאים. אם הן חברות אמת שלך, הן תדענה לכבד אותך ולהתחשב בך.
המשנה במסכת אבות (ה כ) אומרת: _"יְהוּדָה בֶן תֵּימָא אוֹמֵר: הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר, וְקַל כַּנֶּשֶׁר, וְרָץ כַּצְּבִי, וְגִבּוֹר כָּאֲרִי, לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמָיִם"._ מה הכוונה להיות "עז כנמר"? ר' יעקב בן הרא''ש, מחבר ספר ההלכה היסודי 'ארבעה טורים', פותח את טור 'אורח חיים' במשנה הזו, ומסביר כך: _"פירט ארבעה דברים בעבודת הבורא יתברך, והתחיל בעז כנמר לפי שהוא כלל גדול בעבודת הבורא יתברך, לפי שפעמים אדם חפץ לעשות מצוה ונמנע מלעשותה מפני בני אדם שמלעיגין עליו. ועל כן הזהיר שתעיז פניך כנגד המלעיגין ואל תימנע מלעשות המצוה"_. הענווה והביישנות הן מידות טובות ככלל, אבל לפעמים צריך לתת מקום לתכונת העזות – לא לחשוש, לא לפחד, ולהיות אמיץ - לשים גבולות, ולעמוד עליהם גם מול אחרים.
מוזמנת גם לקרוא את התשובות https://katzr.net/c9c8ec 1694 ו 3854 https://katzr.net/d87cca באתר שלנו, בעניין הזה.
שאי ברכה🌱, שלמה