אני מתה מפחד מההכנסה להדרכה. זה מעסיק אותי מלא למרות שזה רק עוד איזה חצי שנה🥵 כל פעם שיש מפגש עם הקומונרית אני מפחדת שאני ניראת מתאמצת (היא זאת שעומדת להכניס אותנו) גם בסניף שלנו ההכנסה להדרכה בכלל לא תלויה בדוסיות או בבנות איכותיות אלא יותר למי יש קשרים ומי יותר פייבוריטית אצל הקומונרית וזה ממש מבאס אותי כי אני רוצה באמת להכנס להדרכה בשביל ההדרכה עצמה (ופחות בשביל הצוות המעורב כמו חלק מהחברות שלי🥴) אני גם מאוד משפיעה ומארגנת, גם בסניף וגם בנוער בכללי וממש משתדלת לפלס את דרכי להדרכה ובכללי להיות מארגנת ואחראית על דברים.. אבל אני מרגישה שלא משנה מה אני יעשה הסיכוי שלי הוא ממש כמעט אפסי כי בסופו של דבר הבנות שנכנסות אלה בנות ממשפחות יותר מקובלות בישוב.. אולי יש לכם עצות איך מורידים מהלחץ הזה?? או אולי מה אני יכולה לעשות שאולי יהיה לי יותר סיכוי להיכנס??
אח שלי התגייס לא מזמן וניראלי שהצבא מדרדר אותו, פתאום יוצא לשוק חמישי בלילה, שם שירי ראפ ודברים שהם לא מתאימים לבייניש המתוק שהיה עד עכשיו.. מה לעשות? להגיד לו על זה משהו?
אוקי אז דבר ראשון תודה! באמת תודה אתם מדהימים! אז אני אתחיל בשאלה מקווה שזה יהיה רלוונטי עוד כשבעזרת ה׳ תחזירו תשובה אז היי אני כיתה ט בת 15 ישלי חברה ממש טובה גם איתי בכיתה, ושתינו תמיד כזה רצינו ממש להכנס להדרכה, וגדולים וזה... כאילו ואו, וכאילו זה היה ברור לנו שאנחנו רוצות ותמיד אמרו לנו שמתאים לנו רצחח באמת ותמיד וגם עכשיו אנחנו מלא בסניף ועוזרות מלא וממש צהובות, אפילו היא יותר צהובה ממני וכן וואלה אני כן רוצה בעזרת ה׳ להכנס להדרכה אבל כאילו המדריכה שלי דיברה עם חברה טובה שלי וזרקה לה כזה כמה מילים על חוץ... ומאז כזה היא מתנדנד והיא לא יודעת מה היא רוצה ומה יהיה לה הכי טוב, היא כאילו גם לאט לאט מתחילה בכלל לחשוב אולי בכלל לא הדרכה, אבל כאילו בתכלס היא לא יודעת אם לא הדרכה אז מה כן?? וכאילו אין לה מושג מה לעשות עם עצמה ובתכלס וואלה אני יודעת שמתאים לה להיות מדריכה כאילו ברמות הכי גבוהות שיש כי היא כזאת והיא גם תתן את כל כולה בשביל זה וכאילו באמת מעל ומעבר! וזה באמת פספוס אדיר אם חלילה היא לא תכנס להדרכה, ועוד מרצונה בכלל זה יהיה כאילו חבל. ואני ממש חושבת שזה מתאים לה! כאילו אולי איזה מילים יעזרו לי לשכנע אותה באמת שכן תעשה הדרכה.. (אנחנו ממש מעריצות את המדריכה שלנו וכאילו כאילו ואוו באמת לא יכלה להיות אחת יותר טובה ממנה. וכאילו כל הבסיס האמוני והתורני שלנו נבנה בזהותה ובזכות בני עקיבא.) ואני כן חושבת שיש לנו מלא לתת אבל פשוט באמת חבל אם היא לא תרצה להכנס... הגדול היא על השאלות של: מה אם יהיה לי רע? בעייתי לצאת... (כי זה כאילו לנטוש ת׳סניף ואז גם לבוא לדברים של החבב זה יהיה בעייתי) מה אני אעשה אם לא סניף? מה אני שווה בכלל? למה שדווקא אותי יכניסו להדרכה? כאילו אני באמת מנסה להסביר לה שאם היא לא תכנס להדרכה כי היא לא מספיק ״טובה״ אז מי כן?! כאילו באמת מי כן?! בקיצור אשמח ממש לכמה דברים שאולי כן יחזקו אצלה למה הכלל ללכת להדריך? תודה לכם.
אחים צדיקים!! שמעו חשבתי על שאלה, מעניין מה תגידו היא נשמעת קצת מוזרה... אני נותן דוגמאות כדי שיהיה יותר קל להבין למה אני מתכוון: אם בשביל להרגיש סיפוק צריך להתאמץ ולעשות משהו שקצת (או הרבה) דורש ממך, וכשמרגישים אחדות, אז בדרך כלל יש פרוד לפני (לא מחייב אבל כאילו פתאום זה נוכח). ובשביל לראות שיש אור צריך לראות (בעצם לא לראות) את החושך. קיצור מקווה שהבנתם תקטע.. עכשיו לשאלה: האם בשביל לשמוח אז כביכול צריך לפני להיות בעצבות? כאילו אני מנסה לחשוב על מקרים שקראו לי, ובדרך כלל הייתי שמח או בגלל שקרה משהו ממש משמח או שכביכול היה משהו עצוב והצלחתי לשמוח בכל מקרה... ועוד משהו, שמתי לב שבדרך כלל אנחנו לא שמחים... (לפחות לא אני) שרוב היום כאילו בסדר. ואני גם רוצה לשאול איך אפשר להפוך את המצב סבבה למצב אורות? אם יש לכם רעיון זה ממש ישמח אותי;). טוב אני לא יודע לנסח... אז מאוד מקווה שהבנתם אותי;) באמת שאין עליכם!!! אשריכם צדיקים!!!
הייי:) אני סובלת מהפרעה נפשית לא כל כך מוכרת אבל נפוצה,ופעם אחת יצא לי לדבר על זה עם חברה מאוד טובה שלי ומאז היחס שלה כלפיי השתנה בצורה קיצונית. פתאום היא מתייחסת אליי בצורה יותר עדינה,ממש כאילו אני בובת חרסינה... אמרתי לה שזה שיש לי את זה זה לא באמת משנה אותי או את איך שהיא צריכה להתייחס אליי אבל זה לא משתנה...
היי קודם כל תודה ממש השאלה שלי היא אם הדרך של הקב"'ה, של המצוות ושל התורה, חוץ מזה שהיא אומרת לנו לעבוד על עצמינו ולהתחזק באמונה ובמצוות, גם "מרשה" לנו לטייל ולצאת ולהנות בעיקר.. מדי פעם ... מקווה שהבנתם את השאלה...
ש.אהלן! וערב טוב. אקדים ואומר - אני בא מתיכון דתי. רוב החברים שלי הולכים למקדצים. אני (בין הבודדים) שהחליט ללכת לישיבת הסדר.בכל מקרה - עוד מעט כבר סוף שנה, ועוד לא הייתי באף מקום. איך מתחילים שבושים? איך עושים את זה? פשוט מגיעים לישיבה סתם ככה? כי ראיתי בחלק שצריך להרשם, אבל אני לא רוצה להתחייב.. זה שאני בא לשבוש אומר גם שאני אוטומטית נרשם לישיבה? ואם לא, ונניח ואהבתי, איך נרשמים? איזה ישיבה מומלצת למישהו שלא ככ בקיא בגמרא? ולא מכון מאיר או מכינות.. ישיבה שאני אוכל להרגיש בה במקום ולהשתלב לאט לאט בלי להרגיש מאחורה.
אני מדריכה כבר כמעט שנה בסניף חוץ, מצד אחד ממש טוב לי עם החניכות, אני ממש מרגישה שאני תורמת המון לסניף, ובזמן פעולות אני ממש נהנית ב"ה!!אבל מצד שני, אני פחות מתחברת לסגנון של הסניף, הוא שונה ממני ממש ואפשר אפילו לומר שהוא ההפך הגמור ממני.. כשאני באה לשבתות בסניף זה יוצא שרק שעתיים מתוך השבת מוקדשים לפעולה ובכל שאר השבת קצת קשה לי.. כי בערב יש פעולה לכל הנוער ואני פחות מרגישה שייכת שם.בנוסף, מאד קשה לי עם הנסיעות לבד.. לפעמים יוצא מצב שאני נמצאת בדרך חזור בלילה לבד רק עם הנהג..אני ממש מתלבטת אם להישאר שנה שניה, כי מצד אחד יש את כל הקשיים שהם ממש משמעותיים וצריך המון המון כוחות לעבור אותם ומצד שני ממש ממש חשוב לי לא לוותר לעצמי כי אני יודעת שמה שאני עושה כלכך תורם גם לסניף וגם לאישיות שלי בסופו של דבר.
אני מכיר מישהי כבר חצי שנה, יפה, נחמדה, חכמה. היה לי רגשות אליה, אבל אני הבנתי שזה לא מתאים שתהיה לי חברה (כבר הכרתי מישהי ונפרדנו) אז חייתי בהכחשה, בדקתי עם חברים משותפים וגם היה לה חבר, משהו בכלל לא לעניין.יכול להיות שאני מדמיין או משקר לעצמי אבל הרגשתי שהיא כן מסמנת שיש משהו, אז אחרי מסע פסח באוטובוס, שאלתי מה שלומה, מהתגובה שלה היא הרימה את הראש באה לענות ואז אמרה שיש לה משהו דחוף לעשות, היה לי ברור שהיא סתם מחרטטת אז חתכתי את השיחה. הבעיה זה שברגע שהיא הרימה אלי את הראש היה לי איזה גל של רגשות שאני לא יודע להסביר, ומסתבר שעדיין היא עם אותו אחד, אז גם יצאתי טמבל.1. אני מנסה את כל הרעיונות של להתרחק ממנה וזה, אבל אנחנו באותו סניף יחסית קטן, והיא מדשית של חבר מאוד טוב שלי, אז מה כן כדאי לעשות כדי להפסיק את הרגשות?2. איך להבדיל בין מציאות לשקר, בין דמיון שלי למשהו שבאמת קורה ואני לא מקווה לעצמי?
קודם כל תודה רבה! אז אני אשמח שתענו לי מהרר כי אני שואלת משהו על ל"ג בעומר..אני יודעת שאתם רק אחרי בערך שבועיים יכולים לענות אבל אני אשמח אם תענו לי לפני כי זה עוד מעט.. אני אקדים ואומר שאני לא אחת שמסתובבת עם בנים/מדברת/נפגשת וכו'.. אז ככה, כמה בנים(אחד קטן ממני בשנה והשאר בגיל שלי) שאלו אותנו אם הם יכולים להצטרף למדורה שלנו. חברות שלי שלא אכפת להם להיות עם בנים וכו' הסכימו(כאילו כל הכיתה..) אז אני בדילמה אם ללכת למדורה או לא.. מצד אחד, אני רוצה להנות ולהרגיש את היום הזה בצורה מיוחדת יותר וגם אני יכולה פשוט להיות עם חברות שלי בצד.. ומצד שני, אני מרגישה ויודעת שזה לא בסדר ולא נכון וחוץ מזה אני פוחדת שהם יתחילו להביא את כל הבנים למדורה שלנו ויהיה שם כזה חפלה.. ניסיתי לדבר עם חברות שלי וזה לא הלך..ואני גם לא רוצה לעשות מדורה אחרת, זה סתם מתנשא ואני גם לא רוצה.. מה הייתם מציעים לעשות? כדאי לי ללכת ופשוט להיות בצד רק עם חברות שלי ולא לדבר עם הבנים וכזה או לא ללכת? סליחה על החפירה-רק לקרוא את השאלה ייקח שבועיים ; )
אני אחות שכולה (אחותי הגדולה נרצחה...), חשבתי על זה ... האם שיבוא המשיח, ויהיה תחיית המתים, אחותי תחזור בגיל שבו נרצחה או בגיל שבוא היא אמורה להיות?? ( שאלה טיפה מסורבלת.. מקווה שתבינו ותוכלו לענות:)
אני ממש מקפידה על שירים בספירת העומר, לא שומעת גם שירים עצובים, לא מתקרבת לכלי נגינה, מדלגת על כל דבר שנשמע כמו מוזיקה וכו'... כולן מסביבי שמות כל הזמן מוזיקה, ומרובן אני לא יכולה לבקש שיפסיקו. אז אני מנסה ממש שלא ליהנות מהמוזיקה, אבל אני לא מצליחה... איך אני יכולה לעבוד על עצמי, שלא ליהנות מזה? (גם משירים שבמשך השנה, כשאין לי בעיה לשמוע מוזיקה, אני לא נהנית מהם, ועכשיו כן) תודה רבה צדיקים!