אני קנאית מאוד בסביבה שלי ובעיקר בחברות כמובן. לא יודעת איך אפשר לעבוד על זה. זה משגע!!!!
אם ה' קיים, אז למה כל דבר שפועל לא פועל רק על ידי ה' אלא על ידי הסבר מדעי (לדוגמא זה שנולד תינוק אז זה בגלל איזה הסבר מדעי, ולא שפשוט ה' ברא אותו)?
מה אפשר לעשות אם אני לא מספיק מנצלת את הזמן? (בעיקר לקראת החופש שיש מלא זמן פנוי) ב"ה יש לי חברות שאני נפגשת איתן וגם תחביבים - אבל יוצא שאני יותר בפלאפון מאשר לעשות דברים, וגם אם אני לא בפלאפון הדברים שאני עושה הם לא לאורך זמן.. ואני ממש רוצה לשנות את זה, להרגיש שאני עושה כל יום דברים משמעותיים ולא סתם מסיימת עם הרבה שעות מסך..
יש לי קושי מסוים. הגעתי לתיכון לבד (אף בת שאני מכירה לא באה) ומטבע הדברים בתחילת שנה היה לי מאוד קשה להשתלב ולהכיר בנות אבל חשבתי שבסוף ט אני כבר אכיר ואצור קשרים. אבל עכשיו שאוטוטו השנה נגמרת אני מרגישה שאני לא מוצאת את עצמי בכיתה, לא מצליחה ליצור קשר קרוב ולא להכיר יותר לעומק. אשמח לעצות לגבי זה. כי זה נורא מתסכל אותי שזה ככה אני לא בן אדם כזה סגור.
אהלן :) אחרי כל השנה המטורפת הזאת ב''ה השבת פעם ראשונה שהסניף היה טוב, כרגיל, אבל מלא גבולות היטשטשו.. אני אסביר, פתאום קשה להביא למפקד, להשאיר עד הבדלה ו- הכי גרוע, מנחה. עכשיו, אצלנו בסניף חניכים שלא נכנסים למנחה לא נשארים לפעולה. חניכים שלי עשו לי מה זה בלגן עם זה.. בסוף הם נכנסו, אבל כל הפעולה היו ויכוחים על למה זה חשוב בכלל הם אמרו ש- "הם מתפללים לפני הסניף", "אנחנו גם ככה עוד לא בר מצווה", "יש עוד חניכים שלא נכנסים", "אנחנו רוצים לשחק כדורגל", "גם ככה יש מנין" ו- "למה זה חשוב בכלל".. ובגלל שתמיד זה היה ברור שנכנסים ופתאום מלחמות, לא היה לי כל כך מה להגיב.. אשמח לעזרה 😒
היי, אולי זה קצת מבייש להגיד את זה, אבל כשאני מגיעה לאולפנה ומגיע זמן של תפילה, אני פשוט מתבאסת ואומרת שאין לי כח, ומעדיפה לגמור עם זה כבר. ואני יודעת שעם כל מה שהקב"ה עושה הכי צריך להודות לו ובכל זאת אני מעדיפה לדבר עם חברות מאשר להתפלל. אשמח אם תעזרו לי.
אני מדברת עם מישהו והייתה תקופה של איזה חצי שנה +- שהוא לא דיבר עם בנות בקטע הלכתי אז הקשר די התנתק. עכשיו, הוא יודע שאני אוהבת אותו ומאז שהוא יודע את זה (לא אני סיפרתי לו) אנחנו מדברים הרבה וגם נפגשנו פעם אחת. אבל אני לא יודעת מה לעשות כי אני לא רוצה קשר כרגע של חבר בגיל הזה, אני רוצה שזה יהיה יותר פרקטי לחתונה. מצד שני הוא כן היה רוצה שזה יתקדם יותר. נפגשנו פעם אחת, ואם הוא ירצה עוד פעם מה אני אגיד? זה יכול לפגוע אם אני אגיד לא, אבל זה גם יכול להיות נחמד להפגש (רק מציינת שברוך ה' שנינו משתדלים לשמור על המצוות אז הקשר בע"ה יהיה טהור). בת 16
שלום, לא יודעת כל כך איך להגיד את זה אבל ממש נמאס לי מחלקים בי, בעיקר מעצלנות ומבינוניות. אני לא מצליחה לצאת מזה למרות שאני שומעת אנשים שעושים כל מיני דברים, לא משנה אם המעשים גדולים או קטנים ואני רוצה גם להיות אדם גדול, אדם שעושה, אבל בסוף אני תמיד חוזרת לחיים הרגילים של קטנות וכניעה לעצלות. יש רק דברים מאוד ספציפים שאני מצליחה להוביל ולעשות בהם, אבל הרבה דברים שאני רוצה או חושבת לעשות אני לא עושה ונמאס לי להרגיש אדם קטן! לא יודעת עד כמה תוכלו לעזור, כי בסופו של דבר אני יודעת שזה עבודה שלי עם עצמי, אבל מנסה בכל זאת.
אני לא ממש מצליחה לנצל את הזמן כמו שצריך והרבה פעמים יוצא שאני מורחת אותו. יש לי הרבה דברים שאני רוצה לעשות ולהספיק, אבל לא מצליחה באמת לעשות הכל ולנצל את הזמן... יש לכם אולי רעיונות או דרכים שיוכלו לעזור לי?
איך אפשר להגיד שלאדם יש בחירה אם כל כך הרבה דברים משפיעים? נגיד גרמנים שחונכו מגיל 0 שהיהודים נחותים ושצריך להשמיד אותם. די מובן למה הם עשו את מה שעשו.. אז בעצם אין לי בחירה? כי הרי כל מה שאני בוחרת מושפע מהחינוך\הסביבה וכו.. אז אם הבחירות שלי בקושי מושפעות מעצמי מה הקטע??תודה
למה כל דבר שאני צריכה לעשות צריך להיות מוקדש לקב״ה ומלווה במשמעות ומחשבה? למה לפעמים אי אפשר לזרום או לעשות דברים שהם לא למען הקב״ה או הדת... איכשהו תמיד צריך לקשר את זה לעבודת השם...
היי ממש תודה על כל מה שאתם עושים, אתם תמיד כל כך מדויקים ועונים את הדבר הנכון, וזה מדהים! אני יודעת שאולי היו שאלות דומות, אבל אני בכל זאת שואלת. יש ילד בשבט שלי שאני חושבת עליו יותר מידי, וזה מציק לי.. כשהיינו יותר קטנים (ח-ט) ידעתי מאיפה זה נובע, כי הוא מוכשר מאד וחכם מאד והוא הצדיק של השבט ואני הדוסית, והייתי די בודדה בשבט, אז חיפשתי בראש שלי מישהו בדמיון שיוכל להתאים (אולי) לי. אבל כבר עברו כמה שנים מאז, וזה עדיין חוזר. אני לא מרגישה בנוח לידו כמו כל שאר הבנים בשבט שלי, ואני תמיד "מרגישה" את העיניים שלו ואיפה הן נמצאות, וזה פשוט מגוחך מידי! אין לי שום שום שום כוונה להיות איתו בעתיד או משהו כזה, וזה בכל זאת לא מרפה, התחושה הזאת. הוא מוכשר, וחכם, אבל באישיות שלו יש הרבה דברים שמפריעים לי מאד, ואני לא מתכננת לנו שום דבר משותף... אבל עדיין הוא יכול לומר לי איזשהו משהו או לעשות איזה מעשה ואני אתרגש. ולפעמים אני יכולה להרגיש שאולי הוא דווקא מעוניין בי גם אבל מסתיר את זה, אבל זה חי בסרט מידי וברור לי שזה רק הראש שלי שמדמיין מה שהוא רוצה... והכי מגוחך זה שאני בכלל חושבת שהוא מתאים לחברה שלי, וממה שסיפרתי והיא קצת ראתה היא ממש רוצה (עם החסרונות שלו) ובקיצור אני פשוט רוצה להשתחרר מזה כבר. זה פשוט נהיה מוגזם, ומביך אותי מידי שזה כל כך נמשך