ש.
שלום!
יש לי איזה עניין קצת מוזר, או מבורך..
יש לי קטע כשאני עם חברות הרבה פעמים צץ לי מצפון חזק על זה שאני נהנית וצוחקת, ויש אנשים שסובלים, או אנשים שצריכים את העזרה שלי, ומאותו הרגע אני פשוט לא נהנית וכואב לי על כל אותם שעכשיו בבתי חולים, או נזקקים שצריכים סיוע בכל מיני עניינים.. ואני מנסה להגיד לעצמי שאני צריכה גם זמן לעצמי, וזה לא צריך להיות סותר, אבל זה כל פעם פשוט מכאיב לי.. שאני שמחה ויש אנשים שסובלים וכואב להם, איך אני יכולה להיות שמחה ולאנשים אחרים כואב? כואב ממש..
שעכשיו הילד/ה של מישהי סובל/ת בבית חולים? שאמא אחת צריכה לראות את הילד שלה סובל מסדרת טיפולים, או שיש נזקקים שאין להם מה לאכול? אני נהנית ומאושרת והם כואבים..
מה אני יכולה לעשות? מה אני צריכה להגיד לעצמי כל פעם?
אני לא רוצה שהמקום הרגיש כלפי האנשים שקשה להם יאבד לי, אבל אני גם רוצה שיהיה איזון בעניין..
אשמח לעזרה, תודה על הכל!
ת
לפני הכל, זה משמח אותי לשמוע שאכפת לך! יש לך לב רגיש לסביבה, ולפעמים אני חושב שזה דבר נדיר במציאות, אז באמת זו ברכה גדולה, ב"ה (וטוב ששמת לב לזה..)
באופן אישי, יצא לי לדבר על זה קצת עם חבר שלי, שיש לו רגישות נדירה לעולם, וזה מאד העסיק אותו, אז אני אשתף בכמה תובנות בנושא.
נגדיר את השאלה: יש לך רגישות גדולה וחוש מוסרי מפותח, אבל את מרגישה שזה גם מפריע לך לשמוח בחיים, וגם את מרגישה שזה מנתק אותך מהקשר חברתי שהוא קליל ונחמד.
את הרגישות המיוחדת הזו ננסה לדייק, ולתת לה משקל נכון ובריא, אבל בטח שלא למחוק אותה.
להיות שותפים בעולם
חס וחלילה, כשקורה משהו מזעזע ואדם צעיר נפטר, כנראה שיהיו יותר אנשים בהלוויה שלו, מאשר בחתונה שלו, תיאורטית לוּ התקיימה. באמת באופן בסיסי קל לנו להזדהות יותר עם כאב של אחרים.
אני רוצה להציע נקודת מבט רחבה יותר- למה שלא נשמח גם בשמחות של אחרים?
ב"ה, נולדים ילדים בעולם, בריאים ושלמים, הם גדלים ומתפתחים ומסיימים בית ספר, וזה דברים כל כך נפלאים! יש חתונות ועוד חגיגות, וגם סתם שגרה יומיומית ברוכה. אני חושב שמותר, וצריך להשתתף גם בשמחות החיים. לא רק כדי לאזן את הכאב, אלא כי זה חלק משמעותי במציאות ואם אנחנו רוצים להיות רגישים לסביבה שלנו, אז גם זה חלק מהסביבה.
לדייק את הרגש
באופן אישי, אני חושב שצריך לראות איך הרגש משפיע עלינו. כלומר, אם הרגש הוא לעצמו, אם רק נרגיש תחושת כאב, בעיניי, זה קצת מתפספס. אני חושב שהרגש המוסרי שלנו אמור להוביל אותנו גם למעשה מוסרי. זה גם המדד שיכול להיות. אם הכאב שאני חש מוביל אותו לרצות להיות אדם יותר טוב, ולהשקיע בהתקדמות רוחנית ואישית, אני מוכן לתת לו מקום. אבל אם הוא רק משאיר אותי עם כאב, להרגשתי הוא לא בריא ולא מצמיח, ולכן אין לו מקום.
(אני חושב שגם ההלכה מכירה בזה ומכווינה לשם, למשל בהלכות צדקה – יש לי חובה יותר גדולה לתת למי שקרוב אלי, ולא לאדם שגר רחוק ממני).
יש מדינות באפריקה שהמצב שם הוא בלתי נסבל. אם אני רק חי עם הכאב הזה, ולא עושה איתו משהו, הוא מכשיל אותי ומרפה את ידי לעשות דברים אחרים. אם החלטתי לטוס לאפריקה ולעזור, מצוין, ואם לא, אני מעדיף לוותר על המעורבות הרגשית העמוקה.
לחיות את החיים
יש לנו מטרה לתקן עולם, נכון. יש לנו חובה מוסרית כלפי הסובב אותנו, וודאי. אבל לפני הכל יש לנו חובה מוסרית כלפי עצמנו. "וחי אחיך עמך – חייך קודמים לחיי חברך" (בבא מציעא סב עמוד א). צריך וכדאי למלא את החיים שלנו גם בדברים מִשל עצמנו. שיהיה בהם תוכן עצמאי. אי אפשר רק לרפא את השברים מסביב. ההתקדמות הגדולה בחיים היא כשאנחנו מקדמים את החיים שלנו, וממלאים אותם בתוכן, במשמעות ובדברים שטובים לנו, ודואגים גם להפיץ ולהקרין את זה החוצה.
זה מתח עדין, שאנחנו כל הזמן צריכים לדייק את עצמנו - לחיות את החיים שלנו, ולהיזהר לא לשקוע באנוכיות.
ברמה הקונקרטית, אולי כדאי לבדוק מה חוסם אותך עם החברות – האם זה שיש קשיים בעולם בכללי, או שאת מרגישה שזו התרחשות לא משמעותית? כי אם זו אופציה ב', אז אולי התוכן שאת מחפשת למלא בחיים שלך הוא שונה, וזה אחלה ומצוין, ותדעי לתת את המינון הנכון לבילוי עם חברות.
אני מקווה שהתובנות סייעו קצת.. אם לא, תמיד אפשר לשאול שוב, בשמחה 😁
בהצלחה גדולה..!
איתן