אז עברתי משבר מטורף.
ב"ה הוא נגמר והכל הסתדר ולטובה,
אבל התחושה הקשה נשארה..
עדיין פגועה, כועסת, חסרת בטחון וממש הייתי מעדיפה לא לעבור את זה.
יום כיפור מאחורי.
באמת שניסיתי לשחרר ולסלוח.. זה כל מה שהתפללתי עליו.
הודעתי לכולם שזה כבר מאחורי, והחלטתי עם עצמי יעד שבו אני מפסיקה לכעוס וממשיכה הלאה.
אבל זה כל הזמן רודף אותי..
אני נזכרת בזה בלי סוף, וישר עולות הדמעות והסטואציה בראש.
שאלות אמוניות של למה זה קרה? ולמה לי?
כבר שאלתי אותן ועניתי כלכך הרבה לעצמי, אבל לא משנה כמה אני עונה זה עדין לא עונה על שאלה אחת-
אי אפשר היה ללמד אותי את המסר הזה בדרך פשוטה יותר?
אז איך אפשר כבר להשאיר את זה בעבר?
זה קשה לי לחשוב על זה, כואב לי לחיות את זה יום יום.
ואני כועסת עדין.. כן! למרות שאמרתי שסלחתי, שהחלטתי שסלחתי, בסוף היא לא הבעיה חרטה, ובעצם לא הביעה שום דבר.. היא ידעה שפגעה בי. ועדיין לא שמעה את הצד שלי, .ממש ממש לא הסבירה את עצמה, ואפילו להפך- ההסברים שהיא כן נתנה, פגעו בי כלכך..
לסביבה נמאס לשמוע ממני כמה זה קשה, וכמה זה פוגע. אם אני אומרת דבר אפילו הכי קטן שלילי על מי שפגעה בי ככה, ישר מגנים עליה שאנשים טועים לפעמים והיא לא ניסתה לגרום לי רע בכוונה.
אבל מאיפה הם יודעים?! היא לא אמרה את זה לאף אחד.. הם לא חוו כמוני. הם קבלו רק את הצד הטוב והצדיק שלה.
אני יודעת שחשוב לשחרר. בשבילי. אבל זה עוד כואב מדי.. אז איך???
ת.
שלום לך!
קודם כל אני רוצה לומר שאני מאוד מעריך את המקום שאת נמצאת בו, כל הכבוד לך על הרצון לסלוח ולהתקדם. השאלות שלך הם שאלות נכונות ובונות, כולן מסתכלות עם הפנים קדימה, את מחפשת איך ללמוד מהמשבר ולצמוח ממנו ולא את מי להאשים וזה מדהים ולא מובן מאליו בכלל, את צריכה ממש להיות גאה בעצמך על זה.
שאלת כמה שאלות ואשתדל בס"ד לנגוע בכולן.
❔לשחרר ולסלוח-
לסלוח ולשחרר תמיד נראים לי כשני דברים קצת אחרים, לסלוח זה כלפי האדם שעשה את זה, לשחרר זה הריפוי הפנימי.
לדוגמא, יכול להיות שמישהו נתקל בי ברחוב, כמובן ישר סלחתי לו ואני לא כועס עליו אבל זה לא אומר שלא כואבת לי הרגל.
את מי שפגע בנו אנחנו לא יכולים לשנות וההתעסקות בה תרוקן לנו את כל הכוחות. חשוב לעשות את החילוק הנכון, מה שייך לה שכאמור אי אפשר לשנות, ומה נשאר אצלי.
אני מבין ממה שכתבת שעדיין כואב לך מאוד, אולי אני קצת יכול להזדהות איתך, לפני שנתיים גם חוויתי משבר, כנראה לא בעוצמות שאת חווית אבל נפגעתי מאנשים קרובים אלי. הרבה זמן ניסיתי "לעבור את זה", "להשאיר את זה מאחורי", כל פעם שזה היה צף אצלי הייתי מנסה פשוט כמה שיותר מהר לדלג את זה, לנסות לשנות נושא וכו'. ואחרי תקופה ארוכה ותהליך שעברתי עם עצמי הבנתי שהדברים לא עובדים ככה, שאי אפשר לכפות את עצמנו לדפדף את הדברים, ופצע פתוח אי אפשר להכריח להיסגר. כדאי לתת לדברים את המקום שלהם, לדעת לכאוב אותם בצורה נכונה, לתת ביטוי למה שאנחנו מרגישים.
אז איך עושים את זה?
אציע כאן כמה נק' שנראות לי חשובות ע"מ להתקדם בזה.
💡 כדאי לך להיות קשובה לעצמך, לחשוב איך את באמת מרגישה עכשיו כלפי הדברים.
💡כשהדברים צפים (לפחות בהתחלה)ננסה לתת להם לצוף, לחשוב אותם וכו'.
💡אני חושב שנכון גם לדבר את הדברים, עם ההורים, עם חברה טובה או אם זה נצרך אפילו עם איש מקצוע, לשתף איך את מרגישה באמת ומה עובר עלייך. גם עצם השיתוף הוא נכון ובריא, ובנוסף לפעמים לחשוב את הדברים עם מישהו שקצת יותר אובייקטיבי יכול להועיל. פעמים שאנחנו רואים את העולם בצורה מסוימת בגלל הדברים שעברנו וחווינו וראיה של מישהו מבחוץ יכולה להוסיף לנו הרבה ולשפוך המון אור.
💡צריך להיות סבלניים, יחד עם זאת חשוב לראות שאנחנו עושים התקדמות נכונה, שאנחנו לא סתם שוקעים ומכעיסים את עצמנו שוב ושוב.
אחרי שניתן לדברים את המקום שלהם ונכבד את מה שאנחנו מרגישים, לאט לאט הם יתיישבו במקום שנכון להם בנפש. אני לא אשכח מהם ולא אדפדף אותם אלא תהיה לי את הגישה הנכונה אליהם ואת היכולת להתמודד איתם בצורה בריאה.
אנחנו לא מכסים את הבור אלא ממלאים אותו.
💡בנוסף אני חושב שכדאי לך להיות קשובה לעצמך גם בדברים אחרים, תחשבי מה יכול לשמח אותך ולכי על זה. למשל ספר טוב, משפחה, יציאה עם חברות מוזיקה וכו'. חשוב לבנות שגרה שממלאת אותך ונותנת לך כוחות, לעשות דברים שאת אוהבת, לפעול וליצור.
❔שאלות אמוניות-
קודם כל שאלות זאת הזדמנות גדולה, הזדמנות לברר, לחפש ודרך זה לנסות לתחבר יותר לקב"ה. האמונה היא מרפא לנפש והיא המקור לכל שאר הכוחות. הרב(במידות הראיה) ממשיל את עבודת האמונה לחקלאות, שעבודה זו משביחה את הקרקע(האמונה) שכל טוב החיים ממנה פורה. לכן כדאי לחקור, לשאול ולחפש אחר התשובות בעצמך, אצל מורות, רבנים וכו'. דווקא התמודדות נכונה עם המשבר, ברור והעמקה אחר הדברים יכולים להביא לקרב גדולה אל ה' יתברך.
בנוסף כמו שאמרתי בהתחלה השאלות שלך מאוד מעוררות הערכה, נראה שברור לך שיש משהו שאת אמורה ללמוד מכל הכאב הזה, ובאמת השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו בכל משבר היא לא "לָמָּה?" אלא "לְמָה?". הרי אנחנו לא באמת מבינים את הנהגת ה' בעולם, אלא אנחנו צריכים להשתדל ללמוד כל מה שאנחנו יכולים מהדברים שאנחנו עוברים, בוודאי בדברים כ"כ עוצמתיים.
כמו כן צריך לדעת שלא תמיד בנקודה שאנחנו נמצאים אנחנו יכולים לראות את כל התמונה, לפעמים רק אחרי כמה שנים נראה מה הרווחנו מהמשבר ולפעמים רק אחרי 120. ואולי זה גם קשור לשאלה הקודמת, אם נבין שהחיים הם רצף וששום דבר לא מיותר אלא הכל בא ללמד אותנו ולבנות בנו קומה נוספת, אז ברור שלא נרצה להדחיק שום דבר אלא לתת ביטוי ומקום לכל מה שאנחנו עוברים.
❔יחס הסביבה-
אני חושב שכדאי לך לשתף דמות אחראית שקרובה אלייך, שאת סומכת עלייה...אני בטוח שכאשר תפני אל המעגל הקרוב שלך ותספרי לו איך את מרגישה, ותשתפי אותו בכאב שלך את תמצאי אוזן קשבת. כדאי לשים לב איך אנחנו משתפים, אין לי ספק שכל מה שאת רוצה זה להביע את הכאב שלך וחשוב לוודא שאנחנו גם אומרים את הדברים בצורה הזאת, מה כואב לי ומה מפריע לי.
אולי זה גם יעזור לראות שאת יכולה לקדם ולפעול רק את מה ששלך וכל התעסקות בה, בכל צורה רק שואבת ממך כוחות וגורמת לך להתרכז בדברים שאינם המרכז. המרכז בעניין הזה הוא מה שאת מרגישה והתהליך האישי שלך, ולדבר על מי שפגעה בך ולהתעסק בה רק מוריד אותנו מהדרך.
אסיים בתפילה שאני מאוד אוהב שמיוחסת לרבי שלמה אבן גבירול
"תפילת השלווה"-
אֵלִי, תֵּן בִּי אֶת הַשַּׁלְוָה – לְקַבֵּל אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֵין בִּיכָלְתִּי לְשַׁנּוֹתָם,
אֶת הָאֹמֶץ – לְשַׁנּוֹת אֵת אֲשֶׁר בִּיכָלְתִּי,
וְאֵת הַתְּבוּנָה – לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם.
מאחל לך שלווה שמחה ונחת רוח.
נתנאל.