ש.
שלום, אני מרגישה קצת ביקורתית כלפיי עצמי ברוחניות, אני מרגישה שאני עסוקה יותר מידי בלחשוב על מה שהייתי :
הרגשתי הרבה יותר קרובה לה' והיו לי ניצוצות כמעט בכל הדברי תודה ששמעתי והרגשתי שזה חלק ממני ועכשיו אני לא מרגישה את זה, מה אפשר לעשות?
ת.
שלום לך יקרה!
איזה משמח לשמוע מהשאלה שלך שהרוחניות שלך מעסיקה אותך – ובמיוחד האיזונים העדינים שלה, והממשקים של הרוחניות שלך עם כוחות הנפש – הרגשות, ובתוכם גם הביקורת.
אנסה להציע כיווני מחשבה להתמודדות. חשוב לי לומר שאלו הצעות בלבד, ומתוך ההיכרות שלך עם עצמך, את בע"ה תמצאי בבוא הזמן, ובפרספקטיבה נכונה מה עוזר לך להתקרב לקב"ה, ובבד בבד, מה עוזר לך לחיות בתוך מערכת רגשית-נפשית שאת שלימה איתה.
תנועה מתמדת – הכרה ומודעות:
התנועה הזו שאת מרגישה אצלך - שפעם היית דבר מסויים, קרובה לה', חווה ניצוצות - ושהיום את במקום אחר – זו התנועה הטבעית של הנשמה. הקב"ה ברא אותנו עולים ויורדים ושואלים ומסתבכים ועולים עוד קצת – ממש בתנועה מתמדת. ייתכן שהביקורת על כך שאת מרגישה במקום מרוחק, נובעת מחוסר הקבלה של הריחוק, מהידיעה שזה לא המצב המתוקן. זו הרגשה כ"כ בריאה ואמיתית לבקש את ה', לרצות יותר ממה שאני עכשיו..
אבל מצד שני – זו התנועה של החיים, זה המבנה שהקב"ה ברא אותנו – ולכן כל המצב הזה, הוא הכי טבעי שיש.
בחסידות זה נקרא 'רצוא ושוב': 'רצוא' – היא התנועה של הריצה אל הקב"ה, של ההתקרבות וההשתוקקות, וה'שוב' – היא תנועת הירידה, הנסיגה, שתפקידה לגרום לנו לבסס את ההתקרבות בעולם המעשי שלנו.
יכול להיות שההכרה בכך שזהו מצב טבעי ונורמלי, תוריד את רמות הביקורת העצמית. ההבנה שאחרי ההתקרבות יש איזושהי משיכה למטה, לביסוס התובנות בעולם המעשה, תגרום לך לרוגע ולהשלמה עם ההתרחקות.
אני מציעה לך לנסות לומר זאת לעצמך, אם בדרכים של כתיבה, של תפילה, של התבודדות, של שיחה עם חברה טובה, או בכל דרך שטובה לך.
ביקורתיות:
את נוגעת בנקודה מאוד אמיתית.
זו שאלה גדולה בדרך החיים שכל אדם בוחר בעצמו, במודע או שלא במודע, עד כמה להיות בעל ביקורת עצמית, באיזו רמה להפעיל מנגנונים כאלו וכו'.
הבחירה לעצב את העולם הפנימי שלך ואת ההתנהלות הנפשית שלך, בטח לאור שאלות ומשברים, היא בחירה שרק ממנפת את האדם קדימה.
ישנן שיטות כמו חסידות קוצק, זרם נובהרדוק השייך לתנועת המוסר, ועוד שיטות שונות לאורך היסטוריית המחשבה היהודית שדגלו בביקורת עצמית נוקבת כהכרחית להתקדמות בעבודת ה'. (שתיהן לא קיימות היום כקהילות, אך השפעותיהן בוודאי מתבטאות אצל אישים שונים).
מנגד, ישנן שיטות מחשבתיות אחרות כמו זרם סלבודקה של תנועת המוסר, הרב קוק ועוד – שמדברים על גדלות האדם, ומשתמע מהן שביקורת עצמית תכופה, או הפיכתה לעניין מרכזי אינה 'אישיו' אצלם.
בנקודה הזו חשוב לומר שאת צריכה לשאול את עצמך מהי הדרך שלך:
האם הביקורת העצמית מקדמת אותך ברוחניות?
מה את 'מרוויחה' ממנה? מה הביקורת תורמת לך?
(אם תחשבי על כך, לכל דפוס התנהגות או מחשבה שלנו יש מה שאנחנו 'מרוויחים' ממנו, ולרוב לא בצורה מודעת.
כדי לנתח למה אנחנו עושים דבר מסויים, יש לשאול – מה זה תורם לי?
כי אם זה לא היה תורם לנו משהו, ככל הנראה לא היינו מתנהגים\חושבים כך).
באיזה רבדים נוספים בחיים שלך יש ביקורתיות?
את שמחה בהם?
מה הם תורמים לך?
מה את מפסידה במחשבות\התנהגויות ביקורתיות?
מוזמנת כמובן לחשוב על עוד שאלות ולענות...
זכרי שתמיד יש סקאלה, ושלכל אדם יש את האפשרות לבחור באילו מינונים הוא רוצה שתכונה מסוימת תהיה חלק מחייו. העבודה על כך היא לא פשוטה, ודורשת תרגול מחשבתי ומעשי בסיטואציות השונות שהחיים מזמנים, אבל הידיעה שהבחירות שלך הן בידייך היא ידיעה משמעותית מאוד שנותנת כוח.
אני יכולה להגיד לך ששיטת ימימה (של ימימה אביטל) עזרה לי מאוד להפחית המון רגשות שליליים שלא קידמו אותי, ובתוכם גם ביקורת שלא מיטיבה.
לימוד משמעותי:
הגמרא בברכות אומרת שאדם שמאריך בתפילה ומעיין בה – סופו שיבוא לידי כאב לב, והתיקון שלו הוא עיסוק בתורה.
בתרגום חופשי ובפרשנות חופשית - יש משהו בתפילה – שמבטא יותר את הקשר האינטימי של האדם עם הקב"ה, ולעומת זאת, בתורה יש משהו אובייקטיבי יותר, כמובן – בעל פנים רבות, אך משהו בו פחות נוגע לקשר האישי שלי דווקא עם הקב"ה.
העיסוק האינטנסיבי בקשר האישי של האדם עם הקב"ה – מתיש, מעייף, ומביא ל'כאב לב'.
אני מציעה לך לקחת את התובנה הזו ממש לחיים שלך – ולבסס את הקשר עם הקב"ה גם באופן של לימוד קבוע (כדאי עם חברותא🙃) שמחיה אותך ומשמח אותך, ואולי זה יהווה ריפוי מסוים ותחושה משמחת.
מישהו לרוץ איתו:
עצה אחרונה שלי היא למצוא מישהו לדבר איתו על נושאים של עבודת ה', של התקדמות, של עבודת המידות ועוד. זה יכול להיות חברה טובה, או מישהו אחר שמשמעותי לך.
לא חייבים למצוא רבנית או רב שיענו לך על השאלות (למרות שכמובן יש בזה ברכה), אלא הדבר המשמעותי הוא השיתוף ההדדי, החשיבה המשותפת על התמודדויות של כל אחת בעולמה הרוחני והנפשי, הפתיחות והידיעה שיש עם מי לחלוק את העולם העשיר הזה.
מנסיון – ככל שחברות עמוקה יותר ופתוחה יותר בנושאים רוחניים, גם החברות עצמה מתהדקת ונעשית משמעותית יותר וקרובה יותר.
מברכת אותך שתמשיכי לחפש ולגלות את ה' ואת עצמך,
אמונה.
אגב, אם תרצי להעמיק בענייני רצוא ושוב - את מוזמנת לקרוא את הספר 'אם רץ ליבך' של הרב אלחנן ניר, שמציע לימוד מעמיק בנושא ההתמודדות עם כל הנושא של רצוא ושוב - קרבה, ריחוק ומפגש בכלל בין האדם לאלוקים ובין האדם לזולת.
וגם מוזמנת לקרוא את הספר 'נשמה' של הרב עדין שטיינזלץ.