אני בת שירות שעברה המון בשביל למצוא תקן נורמלי שהרגשתי בו טוב, ממש מסכת קשיים. (פעמיים סגרתי וביטלתי, רק בפעם השלישית זה ההווה), ועכשיו התחילה השנה או כבר קצת אחריה (25/10) ואני פשוט מיואשת.
השנת שירות שלי, כולה(!) היא קשר עם תלמידים, עם אנשים עם המון שמחת חיים. בהתחלה עוד הייתי אופטימית אבל עכשיו כל פרויקט שאני מציעה או משהו שאני רוצה לעשות אמרו לי - מצטערים יש קורונה. זה פשוט גרם לזה שבשבועיים האחרונים אני נשארת במיטה בבוקר, לא רוצה לקום ותכלס לא עושה הרבה עד שאיכשהו יש לי שיעור עם תלמיד או משהו שהצליחו להתאים. ואני בכלל בדירה שזה עוד יותר קשה להיות עם 12 בנות בדירה כל הזמן. כל כל כל הזמן. הצילוווו. ניסיתי להזיז את עצמי לעשות אבל כבר התייאשתי. אין לי כוח , אין לי רצון אני כל כך מבואסת כועסת שקיבלתי כזו שנה עם כל כך הרבה קשיים לפני תחילתה ועכשיו גם בשנה עצמה.. אוףף!!! כל בת שירות אפשרית אומרת שזו השנה הכי טובה שלה והכי כיפית והכי משמעותית. ומה אני? עציץ בדירה או המקסימום במרכז נוער שיש ילד וחצי. אוף
ת.
שלום וברכה!
וואו, המילה האחרונה שלך ממש מסכמת את כל התחושה - פשוט אוף אחד גדול עם כל השנה הזו.
אני אשתף אותך שממש הזדהיתי עם התחושה. כמה כואב לשמוע איך הגעת עם כל הרצון הענק לתת ולהשקיע, לעשות שירות משמעותי ועד שמצאת את מה שנכון לך - הכול מתפרק. כולן מדברות על שנת שירות משמעותית ואת רק מעבירה את הזמן בין כלום לכלום.
וזה לא מספיק שאת לא עושה כלום - הכלום הזה אוכל אותך. לכלום יש כוחות עצומים לשאוב אותנו לתוכו. לתת לנו תחושה שאנחנו לא שווים כלום. זה כואב ומייאש.
על זה להוסיף את המצב שבו את תקועה בדירה עם עוד שתים עשרה בנות שלכל אחת ההרגלים, האופי, הצרכים והעיסוקים, לא מצב פשוט בכלל.
ליבי איתך ועם הקושי שלך.
אז אחרי כל החלומות השבורים, הקשיים ותחושת הכלום - מי בכלל יכול לקום מהמיטה?
הסיבה שאני ממש מזדהה איתך היא כי הייתי במקום מאוד דומה בשירות הצבאי שלי. השקעתי הרבה בלהגיע לשירות קרבי ביחד עם חברים מהישיבה, וויתרתי על כמה דברים בעיקר בגלל שידעתי שאני אוכל לשרת בקרבי ולהיות בסביבה יחסית תורנית. התחלתי את המסלול שלי כקרבי ואחרי שבעה חודשים מתוך שמונה להכשרה "נפלתי" מקרבי בגלל בעיה שלא הייתה לי שליטה עליה. כשהחברים שלי עלו לגדוד לשמור על המדינה אני נשארתי בבסיס בתפקיד שולי שהתרומה שלי בו היתה ממש בקטנה. החברה מסביבי הייתה ממש לא תורנית מלבד חבר אחד.
אני זוכר את החודש הראשון אחרי שנפלתי למצב הזה - פשוט הלם מוחלט. תחושה שכל ההשקעה וההקרבה פשוט נזרקו. שהקב"ה לא רוצה לתת לי הזדמנות להשקיע ולהשפיע. לא יכולתי להרשות לעצמי באמת לא לקום מהמיטה כי בכל זאת הייתי חייל, אבל אם לא הייתי חייב, יכול להיות שבאמת הייתי נתקע במיטה בלי רצון לעשות כלום.
אחרי חודש התחלתי להפנים שזו המציאות החדשה שלי והתחלתי לנצל את כל הזמן הפנוי שלי בשביל לחשוב - מה ה' רוצה ממני?
האמת שלמדתי את אחד השיעורים המשמעותיים על עצמי בבסיס הנידח והשירות הלא משמעותי. בסוף סיימתי את השירות בסבבה 😌
אז מה עושים? כמה כיווני חשיבה -
אבא שבשמיים
דברי איתו, בתפילה, בהתבודדות, בשירה, ציור, ריקוד, כתיבה, צניחה חופשית - איך שאת מביעה את עצמך מולו הכי טוב והכי קרוב.
אני מציע למצוא מקום שקט ולדבר בשפה הכי פשוטה וקרובה בלי שום מחסום. זה עולם אחר. לכי תדעי - אולי גם תקבלי תשובות 😉
כל ההתחלות קשות
רק התחלנו את השנה. עברו סה"כ חודשיים, זה לא הרבה בכלל בשביל להתרגל ולהסתגל. יש עוד זמן לשנות את העולם ולגלות דברים חדשים. גם בנוגע לקורונה - העולם מתחיל להבין שהיא כאן כדי להישאר ואי אפשר לעצור הכול. אני רואה את זה מסביבי בעבודה ובמסגרות נוספות. זו תהיה שנה מעניינת מאוד להמציא את התקן שלך בתוך המגבלות למקסימום האפשרי. מעבר לזה, גם עם הקורונה - כבת שירות את נחשבת עובדת חיונית ויש לך אישור ללכת ולחזור כמה שאת צריכה, יש לך הרבה יותר גמישות ממה שנראה לך בעקבות ההגדרה הזו, את יכולה לפנות לרכזת שלך בשביל להבין יותר.
חוק הרצף
הרמח"ל מלמד במסילת ישרים שהזריזות מולידה זריזות. כמו באופניים, הנסיעה עוזרת להמשיך לנסוע, ההתחלה הכי קשה.
תתחילי לפעול, גם אם ניסית ומצאת את עצמך שוב באותה נקודה. על תומס אדיסון מספרים שנכשל מאות פעמים לייצר נורה עובדת וכל פעם אמר - מצאתי עוד דרך לא להכין נורה. זו גישה של מנצחים. הייאוש והכלום אוכלים אותנו מבפנים ומייאשים עוד יותר.
להמציא את עצמי מחדש
את נמצאת במקום כלשהו כי זה המקום שלך. הגעת לכאן אחרי כל הבלאגן הזה מסיבה כלשהי, אם זה לא התקן כרגע, זה יכול להיות כל דבר אחר.
העולם צמא ליחס חם, יש מלא מה לעשות כדי לתקן אותו, מלא אנשים שצריכים מישהו שיעזור וידאג. אפילו החברות לדירה יכולות להיות מישהו שצריך אותך דווקא בתקופה הזו.
את יכולה לפנות לאחראית עלייך או לרכזת ולשתף התחושה שלך. גם לשאול מה אפשר לעשות - זקנים, ילדים, חינוך מיוחד, ילדי עובדים חיוניים, סיירות עזרה למבודדים. אפילו אם זה לא התקן שלך, או לא קשור אליו - יש הרבה מה לעשות ומקומות להתנדב בהם. קחי יוזמה ותתחילי להפעיל מה שנראה לך שצריך - תפני למתנ"ס, לרווחה, לקבוצת הפייסבוק של העיר/שכונה שאת עושה בה שירות. תתחילי להזיז דברים, ולכי תדעי אולי תתחילי פרוייקט או מסורת שיעברו שנים קדימה.
לא מפסיקים אהבה באמצע
אם עדיין נשאר לך קצת זמן פנוי בין האצבעות אחרי הסעיף הקודם - תשקיעי בעצמך, בתחביבים שלך, בכשרונות שלך. תלמדי משהו חדש או תתאמני על יכולות שכבר יש לך. יש היום אינספור מדריכים באינטרנט לכמעט כל דבר שתרצי.
כששום דבר לא עובד
בחרת לתת מעצמך שנה למען החברה - אם את מוצאת שאין לך שום דרך לעשות את זה השנה במקום בו את נמצאת, יכול להיות ששווה לך לעשות שינוי כיוון. אם את ממשיכה להרגיש תקועה וחסרת משמעות, את יכולה לעבור תקן, או ללכת לשנת מדרשה ולנסות שנה הבאה שוב.
התרומה שלנו לחברה לא נמדדת בשנה אחת - אלא כל החיים.
בהצלחה רבה בשירות, מאחל לך שנה מדהימה ובשנים הבאות יהיו יותר ויותר מדהימות.
נתן טיליס