ש. למה בעצם התפילה בכלל חשובה? הרי אם אני לומד תורה וחדור אמונה, מניח תפילין כל יום ומברך ברכות הנהנין, אני בתקשורת קבועה וכמעט רציפה עם ה', אז למה התפילה? הרי התפילה הרבה יותר מכאנית ופחות בוערת מלימוד תורה. חיבור אל הדת והאל על ידי לימוד גמרא הוא מעמיק וחזק יותר מאשר על ידי תפילה.
ת.
היי, שאלה מצויינת.
אבל לפני שניתן תשובה, בוא נחשוב קצת על האדם עצמו. האדם הוא יצור מורכב ומסובך, ובגדול אפשר להגיד שיש בו שני חלקים, שתי הופעות בעולם - שכל ורגש.
השכל הוא הכלי שדרכו האדם *קולט* את העולם ואת עצמו, שומע, מנתח ומקבל או דוחה.
אבל הרגש הוא הכלי שאיתו האדם *חווה* את העולם וגם את עצמו, חי אותו.
האדם השלם לא רק מבין נכון אלא גם חווה נכון, מרגיש נכון.
בלימוד תורה ובחלק מן המצוות האדם מתקן את השכל, דהיינו את הדרך שבה הוא מפרש את מה שקורה סביבו. הדוגמא הכי פשוטה- הוא לומד ב"בראשית ברא" שאת העולם שהוא פוגש יצר משהו עליון וגבוה יותר.
במצוות אחרות, ובעיקר בתפילה (ובתוכן גם ברכות הנהנין והנחת תפילין שהזכרת), האדם מתקן את הרגש שלו. הוא לומד לקחת את פירוש המציאות האמיתי והנכון יותר שקנה על ידי לימוד תורה - וליישם אותו בעצמו בפועל, להעמיק אותו ולדייק אותו. הוא לומד לשקע אותו ברגשות העמוקים שלו. על ידי התפילה והמצוות האדם קובע את לימוד התורה בנפשו.
בעולת ראי"ה על שבת (דף י"א) הרב קוק אומר את הדברים האלו ומחדד שהתפילה מקרבת את הידיעות השכליות אל הרגש הטבעי והבסיסי, והרגש הזה הוא הוא הדבר שמקרב את האדם אל המעשה עצמו, כשהמעשה הוא ההשלמה של התהליך הפנימי שאנו עוברים על ידי לימוד תורה ועל ידי תפילה.
אנסה להמחיש בדוגמה פשטנית מאוד: אדם לומד על חטא מסוים שהוא רע, מעמיק ומבין למה הוא רע (ולו רק כי ה' אסר אותו וה' הוא טוב, למשל). אז הוא יודע שהוא רע, אבל האדם עצמו לא רחוק ממנו. הוא עדיין רוצה בחטא, הוא עדיין מרגיש שהוא הוא חלק ממנו. הוא עדיין רוצה לעבור על דבר ה'. כאן נכנסת התפילה - בוא תקשר את הדברים שלמדת לעצמך, למי שאתה.
בנוסף, התורה היא הדבקות שלנו בקב"ה, ועל ידה אנחנו מתמלאים בקדושה. על ידי התפילה והמצוות הגשמיות, אנחנו מוציאים את זה אל הפועל, על ידי שאנחנו מקדשים את העולם הגשמי או מתפללים לתיקונו.
מוזמן לגמרי להמשיך ולשאול - רועי 0586300199