ש.
דבר ראשון תודה רבה על המענה! באמת יוזמה מבורכת.
אני לומדת באולפנה בכיתה י"ב, ואני נחשבת לילדה ממש מוצלחת, מבחינה תורנית לימודית וחברתית. תמיד אני אוהבת להיות הכי טובה בכל דבר ולקבל 100 במבחנים, ובאמת כמעט תמיד אני מצליחה להגשים את הרצון הזה. אבל הבעיה שלי היא מתי שאני לא מצליחה :). למשל, אני יכולה לקבל 95 ולהתבאס שחברה שלי קיבלה 100.
זה מתסכל אותי גם בגלל שאני באמת רוצה לשמוח בשמחתה של חברה שלי ולא להרגיש קנאה, אני רוצה להשוות את עצמי כלפי עצמי ולא כלפי אחרים. וגם בגלל שההשוואות הללו גורמות לי להגיע לתחושת כישלון, למרות שאני יודעת מבחינה שכלית ש95 זה ציון טוב, אני מתבאסת שלא קיבלתי 100 ויותר מתבאסת שחברה שלי כן הצליחה לקבל יותר.. אני יודעת שזה "צרות של עשירים", כי בדר"כ אני הילדה שמסתכלים עליה בתור זו שהולך לה הכל והיא מצליחה בכל התחומים.. אבל איך אני יכולה להתמקד בעצמי, לשמוח בשמחת חברתי ולא להתעסק בהשוואות כאלה ואחרות?
תודה רבה! בת, 17
ת.
שלום וברכה!😄איזה כיף! עמל והשקעה להתפתחות ולמצוינות זה דבר ענק. מאחל לך שתמשיכי לגדול ולהתפתח בעז"ה.
נעמוד על:
א. אני ביחס לעצמי, כשלא מקבלת 100.
ב. אני ביחס לחברה שקיבלה יותר.
וכמובן הפתרונות שלהם:
א. מצוינות זה טוב?
בסביבה שלנו דוחפים מאוד להיות הכי טובים. זה מבורך! הדחיפה הזאת יכולה להצמיח אנשים וחברה טובה יותר. אבל יחד עם זה יש בעיה. ננסה להגדיר את הבעיה ולדייק את המצוינות שלנו.
🐍 הנחש כשהוא משכנע את האישה לאכול מעץ הדעת הוא אומר לה: "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים " הנחש מפתה את האדם להיות כאלוהים. להיות מושלם בכל מיני השלמות, לא להתפשר על שום דבר, הכול חייב להיות 100%, מושלם. בגישה טמונים שתי דברים. אחד הרצון להתקדמות ושלמות שזה מעולה! והשני אמירת הכול או כלום, שהיא לא טובה. נסביר, למשל הורים שרוצים שהילד שלהם יהיה מושלם. כשהוא עושה את הדברים של המושלמים הם בסדר, כי זה מה שצריך להיות. וכשהילד נכשל אפילו קצת מה אז קורה? הוא לא מושלם. גם אם הוא קיבל 90 הוא לא מושלם! זה יכול לאכזב אותו ולהביא פעם הבאה הרבה פחות כי כבר זה לא משנה, 💯 אני לא יקבל וכל מה שלא 💯 לא שווה. גם אם הוא לא יתייאש לגמרי, על כל הפעמים שלא יקבל 100 הוא לא ישמח ממה שכן יש לו. כי שוב זה לא שווה הרי לא קיבלתי הכול. האנושות לא יכולה לעמוד ברף הזה ולא בריא לעמוד בו, לכל אחד יהיה את המקומות שבסוף עדיין חסרים.
אז מה ההסתכלות הנכונה?👀
ברור שאין הכוונה להוריד ציפיות, לא לשאוף לכלום, וכו' כדי שלא נתבאס ונשמח. זה תשובה ילדותית. אלא יש לנו מצוה שאומרת "ובו תדבק". אנחנו מנסים בכל כוחנו להדבק בשלמות, לנסות כמה שיותר להגיע אליה. לא להיות בשלמות אלא לשאוף אליה. לא להיות כאלוהים אלא להדבק בו. כתבת " אני מתבאסת שלא קיבלתי 100 " תשתדלי לחשוב ככה: אני רוצה לקבל כמה שיותר, כדי לגדול ולהצליח. ולעמול בשביל זה כמו שאת יודעת. לעשות ולהגיש את המבחן. אחרי זה, עשית כל מה שיכלת, השתמשת בכל הכשרונות שלך, זהו קיבלת את המאה שלך . כמובן שאת יכולה להציץ כשהמורה תחלק ציונים כמה צדקת וטעית בשביל הפעם הבאה כדי ללמוד ולהגדיל יעדים או אם יש בעיות וכו'. אבל העיקרון שאנחנו משתדלים כמה שיותר להגיע לשלמות היכלות שלנו ולא של אפאחד אחר. זאת ההסתכלות הבריאה.
ב. "שלך - שלך"😇
אבן עזרא אומר שיש כאלה שיכולים לשאול על המצווה "לא תחמוד... וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ." שהיא לא הגיונית. מילא מעשה אני יכול לשלוט ולהימנע ממנו, אבל לא לרצות דברים של אחרים? אני רוצה! מה אני יכול לעשות עם זה?
עונה משל לאיש כפרי שהוא רואה את בת המלך, הוא לא חומד אותה. למה? כי היא בכלל לא בליגה שלו, אין לו שום חיבור לזה. כלומר שהאדם יודע שזה קשור אליו וזה אצל חבר שלו משם מגיעה החמדה.
והפתרון- כשיש דברים אצל אחרים שאין לנו צריכים לדמיין את בת המלך. הקב"ה נתן לו את זה, לו זה מגיע, לי אין שייכות לזה. הקב"ה לא רוצה שיהיה לי, ראייה שאין לי. זה שלו לגמרי ואין לי בכלל מה לקנא.
מילוי עצמי🏋🏼♂️
שלמה המלך בספר משלי כותב: "וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה". אפשר לפרש שמי שהעצמיות שלו לא מספיק שלמה, או לא שלם עם העצמיות שלו אז הוא מקנא. למה? כשאדם לא שלם עם עצמו הוא מתחיל להסתכל מה יש לאנשים אחרים להציע ורואה את היכולות שלהם, ובגלל שהוא לא זוכר את המיוחדות שלו הוא מקנא.
מה עושים?
חוזרים פנימה, אל עצמנו, אל המיוחדות שיש בנו. כותבים את הנקודות הטובות שיש בנו, טופכים על השכם, ומכירים בערך עצמנו. אפשר להמשיך ולחפש תכונות אפילו נסתרות. איך? לבדוק מה החסרונות שלנו, ומתוכם לראות איזה יתרון צמח מהם. למשל - אדם פחות חכם, הצד הרגיש או החברתי יכול להיות חזק יותר. ככה אנחנו אוהבים גם את החסרונות שהם אלו שהביאו לנו אוצרות שהיו כמוסים ואחרי החיפוש גילנו שהם שווים זהב.
אחרי שנכיר יותר בערך עצמנו, נדע שלכל אחד יש את ההצלחות שלו. ולשמוח במה שיש לנו.
המקום שלי🧘🏻♀️
יכול להיות שאת רואה את החברה שלך כאיום. אני אסביר, לכל אחד יש את המקום שלו בחברה, ואם מישהו שמצליח באותו תחום כמוני, ושם הוא מצליח יותר ממני, זה נותן תחושה של חדירה למרחב. כאן הייתי ממליץ לחזור לתכונות היפות שלך מהפסקה הקודמת🙄, ולדעת שאת שווה! ויש לך מקום בכיתה בפני עצמו.
יותר מזה אפשר להסתכל שונה על המציאות. אם אני חי בחברה אינדיבידואלית שהערך המרכזי הוא האדם. יוצא שהמטרה שלי בחיים שאני יצליח כמה שיותר, והמדד שלי לזה הוא ביחס לשאר. כל אדם שיתקרב ליכולות שלי בעצם מאיים עלי והופך אותי לפחות מוצלח.
🧐אם נסתכל שונה, נאמר שהכול בא למטרה אחת, בשביל הקב"ה. ההצלחות שלנו הם כעם, חברה, כיתה, ולא כל יחיד לכשעצמו. ככה ככול שיש מסביבי אנשים טובים יותר, אני שמח בהם יותר, הם הופכים את הכיתה לטובה. אני גם אשתדל כמה שיותר לתרום ולהיות חלק, אבל אף אחד לא דורך עלי, אלא כולנו פועלים ממש לאותה מטרה. וכאן לא נכנסים למי יותר מי פחות. אלא ההשוואה היא כמה כולנו ביחד מייצרים מקום טוב יותר.
מאחל לך הצלחה גדולה בלימודים! שמחה אמתית בכל מעשה ידייך!
אשר🤗