ש.
יש המון מסורות מנהגים ובעיקר הלכות שאינם נוגעים ומותאמים לימינו כלל, ובכל זאת-אנחנו מקיימים אותם, מקפידים ואף מחמירים בהם.
למה תורת הנצח לא מותאמת לימינו? ואם נדרש סנהדרין וקהילת חכמים כדי לשנות דברים וכו', למה אין קול קורא לשינוי?
ת.
אהלן!
נדמה לי שאפשר להתייחס לשאלה שלך בצורות שונות. אפשר להתעסק בשאלה כמה הלכות ומנהגים כאלה קיימים (נדמה לי שמספר יחסית זניח); אפשר להתעסק בשאלה כמה ההלכות והמנהגים האלה משמעותיים ונוכחים בחיים שלנו (נדמה לי שהתשובה היא שרוב ההלכות האלה לא ממש נוכחות בחיים שלנו - עמלק, ייבום וחליצה); אפשר להתעסק בשאלה מה זאת אומרת התאמה לימינו, ומי זה שקובע מה מתאים לימינו ומה לא.
ברשותך אשמח להתייחס לשאלה מכיוון אחר, ובעצם לעסוק בגוף השאלה עצמה - מה החשיבות של מסורת לכשעצמה, ולמה אנחנו לא משנים דברים הראויים לשינוי (בהנחה שהם קיימים ומפריעים לנו).
חשוב להדגיש שכל האמור פה נעשה כביכול מתוך ניסיון להתבונן דרך המשקפיים של לומדי התורה והפוסקים, לא של כל אדם ואדם. אנחנו, האנשים הרגילים, מקיימים את ההלכה כי זו ההלכה, וכשמקפידים על המסורת (לא תמיד צריך להקפיד על כך! צריך לברר, ותלוי מאוד בכל מקרה לגופו) זה נעשה מכוח התוקף ההלכתי שלה.
הערה שנייה שחשוב להעיר כפתיחה, הוא שלא תמיד אנחנו מבינים את כל הטעמים למצווה או מנהג מסוימים (וכן לתקנות, דינים וכדומה). במקרים רבים אנו חושבים אולי שהתקנה כבר אינה רלוונטית, ודווקא במבט לאחור של כמה שנים ניתן לראות את חשיבותה של התקנה. אך גם במקרים שלא רואים - יש לנו אמון גדול בחז"ל ובבעלי המסורת שהם לא פירשו/תיקנו לחינם, וכנראה שיש גם דברים שאנו עוד לא מבינים (אם כי בעז"ה משתדלים להבין עוד ועוד).
השאלה כאמור מתייחסת יותר לתהליך יצירת התורה ופסיקת ההלכה. הרי לומדי התורה והפוסקים לא פרייארים חלילה, וגם הם מבינים בדיוק כמונו שיש הלכות שלא מתאימות כל כך לימינו. אף על פי כן הם לא קוראים לשינוי גורף ולמחיקה של כל ההלכות הללו, אלא יותר מתעסקים בשינויים נקודתיים - להתייחס למצווה מסוימת כאל ל"דרוש וקבל שכר", או להתמודד עם פרט מסוים.
אבל למה באמת?
נדמה לי שהתשובה היא שלמסורת יש משמעות מעבר לפרטיה. המסורת, על כל מכלול הפרטים, מייצרת תודעה מסוימת (אפשר גם לכנות את זה בשם אווירה, שזה עם משמעות דומה אבל עם מטען קצת שונה). המסורת היא הבסיס לזהות שלנו, והיא משמשת עוגן למסעות ובירורים רוחניים ונפשיים שאנחנו עוברים בחיים. נדמה לי שהרב זקס הִרבה להדגיש נקודה דומה - שהמסורת מייצרת קהילה וקהילתיות.
אנסה טיפה לפרט. המסורת היא, במילים פשוטות, הדברים שגדלנו איתם. אלה הדברים שכשהיינו קטנים נחשפנו אליהם כברירת מחדל, וכשהתבגרנו התעמתנו מולם וביררנו את עצמנו מולם. כאשר אנחנו נמצאים בתוכה, אנחנו לא תמיד מרגישים מה היא נותנת לנו.
תקופת הילדות והנערות היא שמעצבת את התודעה הבסיסית שלנו על העולם. אדם חכם אחד (שאיני זוכר את שמו..) אמר פעם - "השינויים שהעולם עובר כשאנחנו לפני גיל 14 נראים לנו טבעיים. השינויים שהעולם עובר כשאנחנו בין גיל 15-35 נראים לנו מחודשים ומאתגרים. השינויים שהעולם עובר לאחר מכן נראים לנו כחריגה מהטבע הנורמלי"...
אפשר להתווכח עם עצם הדברים, אבל נדמה לי שהשורש שלהם נכון - החוויות שאנחנו עוברים בעשרים-שלושים השנים הראשונות של החיים שלנו הן שמעצבות לנו את המובן מאליו, את הבסיס דרכו אנחנו מתייחסים לעולם. המסורת הזו היא שמעצבת את הזהות שלנו, ועזיבה שלה מערערת (בצדק!) את הקיום שלנו. זה נכון לא רק כאנשים דתיים, אלא גם כאנשים באופן כללי.
נדמה שאחת השגיאות של העולם המודרני (ושמא גם של הפוסט-מודרני) היא ההתעלמות מהצורך האנושי שלנו בזהות. העולם המודרני טען וטוען שהזהות אינה רלוונטית - כל אדם יקבע לעצמו את חייו כרצונו, ויכול להתעלם ממה שקרה לפני כן.
אבל המחשבה הזו אינה מתחילה - וכי אנחנו בחרנו להיוולד? בחרנו מתי ואיפה לגדול? באיזו משפחה, עם אילו חברים? אילו חוויות נעבור בחיים? הפסיכולוגיה היום יודעת להסביר כיצד האירועים האלה משפיעים על ההתפתחות האישיותית של האדם, והוא קשור אליהם קשר בל יינתק. התפיסה המודרנית טענה שהאדם אינו זקוק לזהות כחלק מהחיים, והוא יותר 'חזק' מזה (כדוגמא אפשר לראות את הספרים של איין ראנד, הוגה אמריקאית מלפני כחמישים שנה. אבל זהירות, הספרים שלה מעט מייגעים...). אבל המציאות והפסיכולוגיה היום מראות שאין זה נכון - האדם הוא יצור חברתי, כדבריו של אריסטו ולהבדיל וכפי שאהב להזכיר הרב זקס, והוא תלוי במרחב הזה של הזהות והקהילה שנותן לו גב.
ההצעה שהצעת בשאלה היא במהותה זריקה של המסורת: נבחן בצורה עניינית כל פרט ממנה, אם הוא יתאים לנו - נשאיר אותו, ואם לא - נוציא אותו. התפיסה הזו מתעלמת מהצרכים האנושיים של האדם להיות חלק ממשהו, כפי שרבותינו (במשך כל הדורות, כמדומני) זיהו, ולכן הם התנגדו לה בתוקף.
יתירה מזו - עד עכשיו התייחסנו למסורת כאל מעצבת זהות, ודבר זה נכון לכל מסורת - לאו דווקא יהודית תורנית אלוקית. במסורת אלוקית יש שני דברים חשובים (אפשר לומר קריטיים) נוספים - היא מקשרת את האדם לקב"ה, והיא כוללת בתוכה את המגמה האלוקית.
כשאדם מתחבר למסורת אבותיו, מסורת שמבוססת כל כולה על קשר לאלוקים, הוא הופך את הקשר לקב"ה לנדבך בסיסי בחיים שלו. הקשר לקב"ה אינו 'עוד חלק' בחיים, עוד פן באישיות, אלא משהו שמקיף את כל החיים של האדם - הוא לא רק מקיים מצוות, הוא חי עבודת אלוקים.
אך יתירה מזו, המסורת התורנית שיש לנו, כפי שקיבל משה בסיני וכפי שהתפתחה במהלך הדורות, משקפת מגמה אלוקית כלשהי. לא תמיד אנחנו יכולים להבין לאן היא חותרת, וכנראה שלעולם לא נבין אותה בשלמותה, אך היהדות נוטלת חלק משמעותי בשינוי ועיצוב העולם גם מבחינה פיזית וגם מבחינה רוחנית. המסורת היא שמשמרת את קו המגמה הכללי, למרות הגמישות שיש לפוסקים בפרטים מסוימים בתוכה.
מה שכן, אי אפשר להתעלם שאכן יש דברים שלא רלוונטיים, או לפחות פחות רלוונטיים. עם הדברים האלה נדמה שאכן יש התמודדות מתמדת - לנסות ליישב את הדבר בצורה הלכתית או לגרום לדין המסוים הזה לנכוח בצורה פחותה יותר בחיים. (ובאופן כללי הייתה לרבותינו הצלחה די טובה בזה, ונראה לי שזה מה שמוביל לשתי ההתייחסויות שהזכרתי בתחילת התשובה.)
אמנם, ההתמודדות הזו היא תמיד בתוך המסורת, כחלק מהבירור שהמסורת התמידית הזו עושה בתוך עצמה, ולא מחוץ למסורת. שכן יציאה מהמסורת ובחינה שלה מעקרת את משמעותה של המסורת (לפחות מבחינת מי שעושה את הבחינה הזו), תוצאה שכאמור אינה רצויה כל כך.
הבירור הפנימי הזה שנעשה בתוך המסורת, בעיקר על ידי רבנים וגדולי תורה אבל לא רק, שנוי כל הזמן בתוך מחלוקת - גם לגבי פרטים מסוימים, האם כדאי לשאוף לשנות אותם, וגם באופן עקרוני, כמה כדאי ונכון לשנות. ולעיתים מי שסובר שצריך לשנות מעט חושב שמי שסובר שצריך לשנות הרבה יוצא לגמרי מהמסורת, והכיוון ההפוך חושב שמי שחולק עליו מתעלם מהמציאות והצרכים שלה ושלנו...
מקווה שעזרתי מעט להניח את הדעת, ואתה כמובן מוזמן תמיד לשאול עוד בשמחה 🙂
ישי