ש.
היי, אני בת 17 שמיניסטית, וקצת קשה לי לאחרונה עם אבא שלי. אני אוהבת אותו מאוד ומרגישה איתו בנוח רוב הזמן, אבל מידי פעם אני מרגישה שיש לו ציפיות גבוהות ממני. זה התחיל בשנה שעברה, כשהתחלתי לשקול אם לרדת מחמש לארבע יחל מתמטיקה והוא ממש ניסה לשכנע אותי להישאר בחמש, וכשאמרתי לו כשהחלטתי סופית לרדת הוא פשוט אמר "אני מאוכזב". זה קרה רגע לפני שנכנסנו לסופר אז לא יצא לנו לדבר על זה ואחרי כמה ימים הוא כן אמר שהוא תומך בי והכל אבל עדיין זה קצת מעיק עליי. אני חושבת שהוא קיווה שאני אהיה בחמש יחל כי כשהוא היה בתיכון לא הייתה לו אפשרות לעשות חמש... אז זה היה קצת כאילו הוא מנסה להגשים את זה דרכי. בנוסף בזמן האחרון קרה כמה פעמים שהוא העלה את הנושא של מה אני אלמד בעתיד, וכל הזמן הוא דוחף אותי לכיוון של מתמטיקה ומקצועות רציניים וריאליים כאלה וכל הזמן אומר שאני גאונה. אני לא מכחישה את זה שיש לי שכל ב"ה אבל אני ממש לא גאונה... ואני חושבת שהצדדים ההומניים והריאליים שלי שווים פחות או יותר. וכרגע בראש שלי העתיד שלי יותר בכיוון הומני מאשר ריאלי... ואני לא יודעת מה לעשות כי אני לא מתכוונת ללכת ללמוד משהו שאני לא ארצה אבל אני לא יודעת איך לגרום לו להרגיש בסדר עם זה. מקווה לעצות כלשהן ותודה מראש!♡
ת.
שלום לך יקרה!
קודם כל רוצה לומר לך שזה כל כך מוערך בעיני ההסתכלות שלך שמעריכה את הטוב שקיים אבל רוצה גם לשפר את המציאות.
זה כל כך מוערך הכבוד לאבא שלך והרצון שהדברים יתיישבו על הלב שלך ושלו.
אנסה להציע פה כיוונים למחשבה – בעיקר לתודעה שלך בהקשר למרחב של ההורים והחלטות שלנו כאנשים. אני מתפללת שייצאו לי תחת המקלדת דברים שיוצאים מהלב, שנכנסים אל הלב ושיכוונו למה שאת צריכה לשמוע.
כמובן שאם התשובה לא תענה את יותר ממוזמנת להמשיך ולשאול!
את מעלה פה נושא רגיש וטעון, ואני מעריכה שרבים יוכלו להזדהות איתו.
למה אם אדם אקראי ברחוב יאמר לי מה כדאי לי לעשות, או אבא שלי יאמר לי מה כדאי לעשות ההשפעה של הדברים יכולה לנוע מ0 ל100?
כמובן, כי להורים יש לנו קשר (בתקווה שהוא טוב, קרוב ואוהב), אבל יותר מזה – אנחנו מעורבבים איתם, וגם הם איתנו.🙃ממש כמו שאמרת - מובן שאם ההורים אומרים מה כדאי שאעשה – זה יותר משפיע עליי, כי אני רוצה לרצות אותם, לתת להם תחושה טובה, להרגיש שאני מקיימת כיבוד הורים ועוד, ומהצד של ההורים – הם בהחלט הרבה פעמים רוצים באמת ובתמים את הטוב ביותר עבורנו, יש להם ניסיון חיים והם כבר יודעים מה כדאי יותר ומה פחות, הם רוצים עבורנו את מה שהם לא הגשימו בעצמם...סוג המחשבות הזה (שלנו ושל ההורים) במרחב ביננו הוא היוצר את הערבוב הזה, ואת חוסר הבהירות של מי אני ומי הם.
אז אם אני - אני, וההורים - הם ההורים, איזו אפשרות חדשה נפתחת כאן?
לחשוב את זה! לדבר את זה עם עצמי. קוראים לזה נפרדות. אז הקושי שלנו הוא הערבוב ואנחנו מתמודדות עם זה בעזרת ההפרדה: בעיני, משפט המפתח בדברור העצמי הזה הוא - 'זה שלו וזה שלי'.
אפשר 'לתרגם' את זה לנושאים ספציפיים כמו – 'אבא שלי אומר לי שכדאי שאני אלמד משהו ריאלי – זה אפשרות, זה אולי ידבר אליי יום אחד, אבל זה שלו , זה מה שהוא רואה מנקודת מבטו, והוא אדם נפרד ממני ולגיטימי שהוא יחשוב ככה. אבל אני אחרת, ואני חושבת שמתאימים לי דברים אחרים, וזה בסדר גמור שאני אלמד משהו הומני, וזה בהחלט שלי ואני רוצה את זה ובוחרת את זה ואני יודעת גם שההשלכות הן... ואני אצטרך להתמודד עם...'
עוד עניין שאת מעלה – הוא המועקה מהרגשת האכזבה של אבא שלך, ואני מעריכה שזוהי דוגמה למשפט, וייתכן שכל מיני רגשות צפים לך בהקשרים כאלו ואחרים אחרי אמירות של אבא.
ההורים שלנו לרוב רוצים את הטוב ביותר בעבורנו. כאנשים – גם להם יש דעה על מה טוב יותר ומה פחות, וכאנשים גם להם יש מנעד של רגשות – של אהבות, והעדפות, ושמחות ואכזבות...בגלל הערבוב שיש לנו איתם, שהוא כמובן הגיוני וטבעי, הרגשות שלהם משפיעים עלינו בעוצמה רבה. אני חושבת שכשאנחנו מסתכלים על האמירות הללו, מזכירים לעצמנו את הנפרדות שלנו, ובנוסף מבינים שגם להם יש עולם רגשי, רצונות, מחשבות, העדפות - ומבינים את זה באמת, קל לנו יותר להתמודד עם אמירות כאלו.
מובן שדרך החשיבה הזו לא סותרת את הכבוד שיש לנו להורים, מצד האנושיות ומצד המצווה שבזה, אבל לאט לאט ככל שאת גדלה וצומחת - בגיל, בשלבי החיים ומבחינה מהותית - יש לך ויהיו לך החלטות רבות שקשורות אלייך בלבד, ואת תצטרכי לשאת באחריות המליאה אליהן – במה לעסוק, עם מי להתחתן, איך לנהל את החיים בכל הפרמטרים...האמת, שגם בנקודות הללו ההורים רוצים ויכולים לעזור בבחירות, ולעיתים גם בביצוע של החלטות כאלו ואחרות, אך מעתה והלאה את תישאי בהשלכות שלהן יותר ויותר, והידיעה שאת בוחרת אותן בלב שלם ומתוך שיקולים של מה נכון לך, מתוך ידיעה שאת מכירה את עצמך הכי טוב מכולם, וגם – את היחידה שתתמודדי עם השלכות ההחלטה, מביאה, בעיני, ללקיחת אחריות מליאה (גם לגבי החלטות שאולי תצטערי עליהן). לכן, אני מציעה לך לחיות בתודעה שזה בסדר להחליט לבד, (וגם לטעות, זה חלק מהסיפור!!) ולתקן, ולהתמודד, כי אלו החיים הבוגרים, ועם כל האהבה והרצון הטוב – גם ההורים לא יכולים לחיות את החיים שלנו במקומנו.
אז האמת היא – שאני לא מציעה להסביר את זה להורים. זה נשמע לא טוב, זה יוצר תחושות לא טובות אם מדברים את זה. אבל בדיבור של זה עם עצמך - במחשבה או בכתיבה, אני חושבת שזה יכול להוביל אותך לעמוד שדרה פנימי בנוגע להחלטות ובחירות שקשורות בחיים שלך, ובדיבור על נושאים כמו הלימודים הגבוהים עם אבא שלך, ייתכן שהמחשבות האלו על נפרדות ואחריות יעזרו לך להתייחס לדברים שלו בענייניות, ולא מתוך מעורבות רגשית שמסבכת ומבלבלת - והאמת היא - שיש מצב גדול שיש לאבא שלך מה לומר, שיחכים אותך, יעשיר אותך וייתן לך נקודות מבט נוספות. כשאת פנויה להקשיב לו באמת, ואת יודעת שאת יכולה להתייחס לדברים שלו כאדם נפרד ואחראי - אני רוצה להאמין שהשיחות איתו ייטיבו איתך, יעזרו לך לשמוע את מה שהוא אומר מתוך מקום שרוצה לשמוע ולקבל ממנו, ולא מתוך מקום מעורבב.
נסכם את הדברים:
1. תודעה של נפרדות – זה שלו וזה שלי
2. אחריות – אני אחראית על החיים שלי ואצטרך להתמודד עם ההשלכות של הבחירות שלי, ואני מוכנה לקחת עליהן אחריות.
3. מודעות לכך שהרגשות של ההורים משפיעים עלינו יותר מאנשים אחרים.
למה זה מועיל?
1. אמון שלך בעצמך ובידיעה מה טוב לך
2.שדר חיצוני בטוח שמאפשר שיח ממקום בטוח ולא מתגונן
3. אפשרות לשמוע באופן 'נקי' מה יש לאבא לומר, לא מתוך פחד שאני ארׇצה ואעשה דברים שלא ייטיבו איתי, אלא מתוך האפשרות לשמוע מה יש לאדם עם ניסיון חיים שאוהב אותי לומר לי.
מברכת אותך שהדברים ייכנסו אל הלב באופן הנכון ויעזרו לך לכוון את הדברים באופן מיטבי. בהצלחה רבה!
אמונה.