ש
אני מרגישה הרבה פעמים שיש פער ממש גדול בחיים שלי בקטע הרוחני.
אני אסביר את עצמי..
זאת אומרת נגיד שאני מתפללת בבוקר ומרגישה מחוברת לקב"ה ואז דקה אחרי זה יש לי שיעור אנגלית בזום.
זה נראה לי מאוד מוזר שאנחנו חיים ככה.
אנחנו אמורים לחיות חיים שמלאים בקב"ה ובתורה ומצוות, אז איך זה הגיוני שאני דקה אחת מחוברת וחושבת מחשבות עמוקות ורוחניות ודקה אחר כך רואה סרט בלי ככ תוכן? זה מרגיש לי שאני נמצאית למעלה ואז נוחתת למטה בבת אחת.
מין וגיל *
בת 15
ת
שלום לך.
את שואלת שאלה ממש יפה ותודה שאת מזכה אותי לענות עליה. 😊
שני תאומים בקרבך
לשאלה שלך התייחס האדמו"ר הזקן בספרו "התניא" והגדיר הגדרה נפלאה-
"האדם מורכב מנפש אלוקית ונפש בהמית"
כלומר יש בתוכנו שני ישויות, האחת רוצה אלוקות, והשניה רוצה סתמיות (הנאה בלי תכלית).
זה הבסיס להבנת התשובה לשאלתך, יכול להיות שדקה אחת אני אהיה שקוע כל כולי באלוקות ובהרגשת חיבור לה' ודקה אחרי אני אהיה שקוע במחשבות ומעשים חסרי תוכן, כי ה' יצר בי שני נפשות ואת ההתמודדות בניהם.
לכן דבר ראשון, הכל טוב, לכולנו יש פער וזה נורמלי. 😊
מה התכלית?
המטרה שאליה אנחנו רוצים להגיע זה שהנפש האלוקית תשלוט על הבהמית ותכוון אותה. (תחבר גם אותה לאלוקות).
הסבר-לפני שירדנו לעולם היינו נשמה בלי גוף, רק חלק אלוקי, כל עניין הירידה לגוף הוא שה' רוצה שגם הגוף הגשמי שמרגיש את עצמו בטבעו רחוק מה' יתחבר לה' על ידי קיום התורה והמצוות.
הנפש האלוקית ירדה לעולם כדי להעלות את הנפש הבהמית. או במילים אחרות הזמנים שאנחנו מרגישים קרובים ודבוקים בה' (כמו לדוגמא זמן התפילה) נועדו בשביל לתת כוח להתקרב לה' גם בזמנים אחרים (לדוגמא בשיעור אנגלית).
מזה נגיע לנקודה האחרונה.
רצוא ושוב
אז איך בפועל מצליחים להתקרב לה' בכל היום ולא רק בתפילה?
יש מושג שקוראים לו "רצוא ושוב" הוא מתאר מציאות של ריצה אחרי ה' ורצון אדיר להדבק בו, ולאחריו שיבה למציאות של העולם עם הכוחות שקיבלנו ברצוא וקיום מצוות בשמחה.
כך לדעתי זאת גם הדרך בשאלתך, קחי את הכוחות שאת מקבלת בתפילה ואת הקשר לאלוקות ומתוך אותו הקשר כשתחזרי למציאות הרגילה תחפשי איך לממש את החיבור לה' בצורה מעשית, (אולי לעזור לחברה שמתקשה בשיעור אנגלית? או עוד רעיונות).
מקווה שעזרתי, יהי רצון שנצליח להרגיש את החיבור לה' בתפילה ולקבל ממנו כוחות לחיבור של המעשים השגרתיים לה' (שלא יהיו סתם מעשים סתמיים) 😊
בהצלחה. זאב