ש.
שלום! זה *, בן 18
ראשית כל הכבוד על המפעל המבורך.
ולשאלתי- האם יש חלוקה שורשית בין הגישה הדתית לאומית לבין הגישה החרדית? כלומר חוץ מבגדים וכיו''ב, האם אלו פשוט שתי שיטות שונות בעבודת השם (וכל אחד עושה מה שהוא יותר מתחבר אליו) או שיש משהו שורשי שגורם לציבור שלנו להתנהל בצורה מסויימת ולציבור החרדי בדרכים שונות, כלומר השקפת עולם שונה?
תודה מראש!
ת.
שאלת שאלה חשובה מאוד. ראשית אציין שהמושגים "חרדים" ו"דתיים לאומיים/ציונות דתית" הם כלליים מאוד ותחת כל גישה יש תתי זרמים שונים. על כן בתשובתי אשתדל להתייחס לשתי הגישות באופן עקרוני, בלא לרדת לרזולוציה של תת-זרם מסוים, וכמובן לא כלפי יהודי מסוים.
ביחס לשתי הגישות צריך להבין שאין ביניהן מחלוקת לגבי המטרה הסופית אליה עם ישראל צריך להגיע. כולם רוצים שכל עם ישראל יתיישב בארץ ישראל, כולם רוצים שהמדינה תהיה מדינת קודש, והעם היושב בציון יהיה עם שכולו קודש.
אם כן, היכן מצויה המחלוקת? שני הזרמים הללו נוצרו כתגובה לתנועת הציונות. כשהתחילה תנועת הציונות, התעוררה מחלוקת בין גדולי ישראל איך להתייחס אליה. מצד אחד, ארץ ישראל היא הבית של העם היהודי ואליה אנחנו מתפללים לשוב, אך מצד שני החזרה לארץ ישראל לא התרחשה בדרך אידאלית, וזאת מכמה מורכבויות שאמנה רק שתיים מהן:
א. האם אנו צריכים לחכות באופן פסיבי לביאת המשיח, או שאנו רשאים לקדם את תהליל השיבה לארץ באופן מעשי-אנושי?
חוגים בציבור החרדי ראו בעלייה לארץ איסור הלכתי הנוגד את ג' השבועות (האוסר לעלות לארץ ישראל בחוזקה בניגוד לדעת האומות, וכן איסור לדחוק את הקץ). על פי תפיסה זו אסור לקרב את הגאולה על-ידי יוזמה אנושית, אלא יש להיות ראויים לביאת המשיח.
לפי התפיסה הציונית-דתית, לעומת זאת, השיבה לציון איננה נסית בהכרח, כדוגמת קריעת ים-סוף, כלומר תוצאה של התרחשות על טבעית, אלא תהליך הדרגתי מעשה ידי אדם, ושיבת העם היהודי לארץ-ישראל היא שלב הכרחי בו. יתר על כן, היו הוגים ציונים דתיים, כמו הרב ריינס, שטענו כי התהליך הציוני ה"טבעי" לכאורה, אף הוא למעשה פעולה אלוהית.
על פי תפיסתו של הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, המפעל הציוני לא בא לעולם מתוך יוזמה אנושית או יוהרה לאומית, כפי שסוברים יהודים חרדים, אלא מתוך יוזמה אלוהית שעם ישראל נענה לה.
ב. רוב מנהיגי התנועה הציונית לדורותיה היו חילונים שהושפעו מתנועת ההשכלה, וחלקם נטו להתבוללות.
החרדים ראו ברוח זו סכנה גדולה לקיומו של העם היהודי וכגורם שיש בו כדי להרחיק את היהודים מדרך התורה ואף להוביל להתבוללות אדירה. במצב כזה, בוודאי שגם אין לשתף פעולה עם גורמים הבאים "לטמא את ארץ הקודש", לשיטתם זהו עוון חמור יותר מאשר להישאר בגלות. יש מהחרדים שראו בתהליך התחייה דבר מבורך, אך נמנעו מלקיחת חלק בו בגלל אופייה החילוני של הציונות. ויש שהתנגדו לתהליך הגאולה הטבעי באופן עצמי, גם בלא קשר לרמתם התורנית של מנהיגי התהליך.
לשיטת הציונות הדתית, מדינת ישראל לא נתפסה אומנם כמדינה היהודית המיוחלת, שהרי ראשיה ומייסדיה לא היו דתיים, אך עצם הקמתה של מדינה יהודית אחרי אלפיים שנות גלות, והעובדה שהיא מקבצת אליה יהודים מכל העולם, מיישבת את אדמת ארץ ישראל ומפריחה את שממותיה, נתפסה כנקודת מפנה דתית. הפערים הרוחניים אינם סיבה לסגת מתהליך השיבה לארץ, וכלשונו של הרב משה צבי נריה: "ראשית כל נקים את המדינה, את הדרך נמצא אחר כך".
הציבור הדתי-לאומי, בהנהגת רבנים גדולים שבראשם עמד הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, חידש שכמו שיש "מסירות נפש" במובן הפיזי, בשעת התחייה הלאומית יש צורך ב"מסירות נפש" רוחנית בה עלינו להיות מוכנים להיכנס תחת האלונקה של עם ישראל, למרות שהנושאים אותה אינם דבקים בתורה ובמצוות באופן חיצוני. הרב קוק סבר שאף על פי שהתהליך מתלבש בתחילתו בדרכים לא תורניות ולכן הוא נקרא רק "אתחלתא דגאולה", יש סיבה לכך שבורא עולם מסובב זאת, ובשלב שיגיע מתישהו בהמשך - תהיה גם התחזקות אמונית-פנימית.
אם נשים לב, המחלוקת אמנם מתחילה ביחס לתהליכים מדיניים-רוחניים, אך שורשיה הם בנקודה עמוקה יותר: מהי התורה, ומתוך כך היחס למורכבות במציאות.
כאשר אוחזים בתורה באופן צר, כפי שהיה ראוי בגלות, נוצרת ממילא נטייה לשמרנות, התמקדות בתחום אחד והיבדלות מחברה שאינה תואמת את הקריטריונים הקפדניים.
אולם כאשר מבינים שהתורה רחבה יותר מאשר פרטי הלכות ולימודם בלבד, דבר זה מאפשר להכיל מורכבויות שונות, כגון: לימודי חול יחד עם קודש מתוך הבנה שגם בלימודי החול יש ערך גבוה, צריכת תקשורת באופן באופן בריא ונכון, לקיחת חלק בתהליך הגאולה למרות שמנהיגיו אינם שומרי תורה ומצוות, השתלבות בשוק העבודה מתוך שליחות ולא מתוך תחושה של ביטול תורה.
לסיכום והתייחסות לשאלתך:
א. המטרה הכללית בין הציבורים משותפת, הדרך והאמצעים להגיע אליה שונות.
ב. שני נושאים עיקריים עומדים על עיקר המחלוקת: היחס לאופן התרחשות השיבה לארץ (ניסי או טבעי), והיחס למנהיגי הציונות שהיו חילונים.
ג. השיטות הללו אינן רק שתי שיטות בעבודת ה', אלא הן מחלוקת שורשית על היחס לתהליך הגאולה ועל האופן בו אנו נדרשים לקחת בו חלק. אין כאן רק דגשים מסוימים בתפילה או בלימוד, אלא ביחס לכל מציאות החיים במרחב הציבורי: לבוש, גיוס, מגורים, חינוך, תעסוקה, תחבורה, תקשורת, שפה ועוד. השאלה האם משמעות התורה רחבה או צרה, וממילא מה עלינו לעשות במציאות של מורכבות – משפיעה באופן ישיר כמעט על כל פרמטר מהתחומים אותם מניתי לעיל.
ד. הציונות הדתית מאמינה מאוד, וכך גם דעתי, שדווקא בארץ ישראל יש מקום להרחבת המעגלים בהם התורה מתבטאת, ולכן דווקא עלינו מוטלת החובה להיות שותפים לתהליך זה. לכן אנו מתגייסים לצבא בשמחה רבה, אומרים הלל ביום העצמאות ויום ירושלים ורוכשים השכלה כדי לקדם את תהליך הגאולה בכל מרחבי החיים. דווקא השותפות וההשתלבות של הציבור הדתי-לאומי, הבא עם רוח גדולה, בתוך החברה הישראלית מסוגל להשפיע על מבנה ההנהגה של המדינה ולחולל שינוי עמוק ביחס לתורה.
מקווה שעשיתי לך קצת סדר בנושא, מוזמן לפנות אליי בשמחה לשאלות נוספות!
גיא-שלום אמיר | 052-5321994