ש.
איך יודעים מתי סלחתי באמת?
הייתי בטוחה שסלחתי לגמרי, עד שהענין הזה התעורר וכל העלבון עלה לי שוב וכעסתי על מי שפגע בי..
אז איך אני יודעת מתי לגמרי לגמרי מחלתי בלב שלם?
ת.
שלום וברכה לשואלת היקרה, שאלת שאלה טובה מאוד. איך יודעים מתי סולחים באמת? ויותר מזה, איך סולחים באמת? לסלוח באופן כללי זה קשה, אז סליחה גמורה על אחת כמה וכמה. הכאב עולה, הפגיעה צפה והכעס חוזר. איך אפשר לסלוח באמת?
🗝️ לדעתי, המפתח לסליחה אמיתית הוא הפרדת הכאב מהאשמה. מה זאת אומרת?
💔 הכאב שנשאר
מעצם היותנו בני אדם, ככל שהכאב גדול, אנחנו לא יכולים פשוט "להעלים" את הכאב שנגרם לנו ממשהו שעשו לנו. במקרה הטוב הוא שוכך (נעשה רגוע יותר) עם הזמן. זה שמקום פגוע (לא מבחינה פיסית) לא נרפא אלא נשאר פתוח ברמה כזו או אחרת זה דבר טבעי. לכן הסליחה קורית למרות הכאב ולא בגלל שהוא חולף.
😔 כאב ואשמה
בדרך כלל הכאב שמתעורר גורר באופן אוטומטי כעס על מי שפגע בנו. הדבר העיקרי שמכריע את הסליחה הוא ההפרדה בין הכאב לאשמה. הכאב אינו נרפא, אבל האם אני מסוגל לנתק את הכאב מהאשמה? האם אני מסוגל להסתכל על זה שפגע בי כנקי מאשמה? אם כן, זו סליחה אמיתית. הגעה למצב כזה היא עבודה קשה, אבל היא חיונית (כאן התבססתי הרבה על שיחה של הרב שג"ר בחוברת לימים נוראים "זכרון ליום ראשון", חוברת מופלאה שמומלץ ללמוד גם בשאר השנה). איך עושים את זה?
💭 "ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב"
לאחר אחד מפסוקי הסליחה המרגשים (והמפורסמים) ביותר בספר תהילים, "והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית..." (תהילים עח, לח), כותב בעל המזמור את הסיבה לסליחה: "ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב" (שם, לט). בסופו של דבר, מאחורי המעשה שנעשה, עומד אדם. גם אם הוא אכן אשם ואפילו אם במעשה חמור, הוא עדיין אדם. אדם הוא יצור לא מושלם, שעושה הרבה עוונות בחייו וכל אחד יודע מצרות נפשו. בסופו של דבר גם האדם ההוא יהיה חלק ממעגל הסבל וגם לו יגיעו רגעים קשים. אם נסתכל אחד על השני כך, ללא ירידה לרובד המעשים שהוא עשה אלא רק ברובד עצם הקיום האנושי, נוכל לרחם אחד על השני ולהעביר את האשמה למעגל הסבל האינסופי שבעולם. רבא, אחד מהאמוראים, אומר כך: "'נושא עוון ועובר על פשע' - למי נושא עוון למי שעובר על פשע" (ראש השנה יז, א). רק אם נוכל להעביר את הפשע, להעביר את האשמה, למרות הקושי, הצער והכאב, נזכה גם אנחנו לסליחה.
🔲 מסגור מחדש (reframing)
עוד דרך, קשורה בקשר אמיץ לדרך הקודמת, היא לשנות את סיפור המסגרת של הפגיעה מ'נעשה לי עוול' ל'אות משמים', כשהגמרא דנה בסוגיית הייסורים (למה יש ייסורים בעולם) היא אומרת שהן אות משמים שאנחנו צריכים לחזור בתשובה והם בעצמם גם מכפרים על חלק מהעוונות שלנו (ברכות ה.-:, ערכין טז:-יז.). זה תהליך מחשבתי קשה מאוד, ולפעמים לא מאמינים בו שהוא אמיתי אלא רק דרך להעביר את האשמה מהאשם כי "מה זאת אומרת, הוא היה לא בסדר, למה שאני אחשוב אחרת?" אך כאן צריך להבין דבר חשוב, צריך לוותר על העיסוק ב"מי אשם", העיסוק ב"מי אשם" רק מציף את הכעס עוד יותר ומשקע אותנו בו. כמו שאומר יוסף הצדיק: "ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטבה למען עשה כיום הזה להחית עם רב". מבחינת האשמה- כנראה שהאחים באמת אשמים, אבל זה לא מה שמעסיק את יוסף. הוא רואה את מה שנעשה לו לא כעוול, אלא כשליחות משמים. שיחה נהדרת על המסגור מחדש תוכלי לשמוע כאן: https://www.youtube.com/watch?v=YsSLZohPnlw שווה כל רגע.
מקווה שהתשובה תעזור להגיע לסליחה אמיתית ולא רק להבנה מה היא. 🙃
ברכה והצלחה,
אביאל