בס"ד
ש.
איך אפשר להתגבר על מידת העצלות?
ת.
אהלן!
אז קודם כל, עצלנים לא שואלים איך להפסיק להיות עצלנים, אז זה כבר מעולה! 😉
בנימה אישית אני אגיד לך שזה נושא שמעסיק מאוד גם אותי (אפשר לשים לב כמה זמן לקח לתשובה להגיע, מצטער על האיחור 🤐). איך מתקדמים? איך משתפרים? איך מפסיקים לעמוד במקום?
אז בע"ה נתחיל באיזו הבנה יותר מהותית של מה זה עצלות ולמה זה כל כך בעייתי, ואחרי זה נסיים בעצות יותר פרקטיות. לקרוא עד הסוף 🤨
בשביל זה נשתמש בספר בין המרכזיים, אולי המרכזי ביותר של עובדת המידות, מסילת ישרים של הרמח"ל הקדוש.
פרק ו – בביאור מידת הזריזות:
"והנה אנחנו רואים בעינינו כמה וכמה פעמים שכבר לבו של האדם יודע חובתו ונתאמת אצלו מה שראוי לו להצלת נפשו ומה שחובה עליו מצד בוראו, ואף על פי כן יניחהו, לא מחסרון הכרת החובה ההיא ולא לשום טעם אחר, אלא מפני שכבדות העצלה מתגברת עליו, והרי הוא אומר, אוכל קמעא, או אישן קמעא, או קשה עלי לצאת מביתי, פשטתי את כתנתי, איככה אלבשנה, חמה עזה בעולם, הקרה רבה או הגשמים, וכל שאר האמתלאות והתואנות אשר פי העצלים מלא מהם. ובין כך ובין כך, התורה מונחת, והעבודה מבוטלת, והאדם עוזב את בוראו."
עצלות זה מצב של חוסר תזוזה, עמידה במקום. אדם שלא רוצה לצאת מאזור הנוחות שלו. ללא ספק, עצלות זה נוח! לא להתאמץ, לא להזיע או להרגיש קושי נפשי או גופני. מצב כזה אולי נוח מבחינה גופנית, אבל לא מבחינה רוחנית.
לא אחרי הרבה זמן אנחנו שומעים איזה קול פנימי שצועק בתוכנו, ולא משלים עם המצב של החוסר התקדמות. הקול הזה לפעמים מביא מוטיבציה חזקה להתקדם, ולפעמים גם מעורר איזה כאב עמוק ולא מוסבר. כאב שנובע מהרצון הפנימי שלנו להתקדם ולהוציא את כוחות החיים שלנו לפועל.
בפרק א הרמח"ל כותב: "ותראה באמת שכבר לא יוכל שום בעל שכל להאמין שתכלית בריאת האדם הוא למצבו בעולם הזה... ולא עוד אלא שאם תכלית בריאת האדם היה לצורך העולם הזה, לא היה צריך מפני זה שתנופח בו נשמה כל כך חשובה ועליונה שתהיה גדולה יותר מן המלאכים עצמם, כל שכן שהיא אינה מוצאה שום נחת רוח בכל עינוגי זה העולם."
הרמח"ל מסביר לנו, למה לא הגיוני שכל מטרתנו בעולם היא רק לשם בלויים ותענוגות חסרי משמעות עמוקה. קודם כל, כי אנחנו רואים שהחיים של רוב בני האדם בעולם הם לא רק כיף צרוף (בלשון המעטה), וזה כבר מעיד שזאת לא המטרה. ועוד דבר, אין סיבה לתת נשמה (אולי אם ננסה לחבר את מושג הנשמה לחיים שלנו, אפשר לחשוב על כוחות חיים בלתי פוסקים שיש לנו) כל כך גבוהה לייצור שכל מטרתו היא רק הנאה.
המטרה שלנו בעולם היא להשתלם. להיות עוד יותר ועוד יותר טובים ושלמים. כמובן שזה מצריך עבודה, עבודה של חיים. כל הזמן ללכת ולהשתדרג. ברגע שאדם מפסיק להתקדם, זה אולי המצב של "והאדם עוזב את בוראו".
בשביל לא להכביד, נעבור לעצות קצת יותר פרקטיות.
ההתמודדות עם העצלות צריכה להיות חכמה. אם תוך רגע נגיד לעצמנו – "זהו, מעכשיו אני לא עצלנית ואני הולכת על הכל בשיא הכוח", יש סיכוי שזה יחזיק ובאמת נהפוך לחרוצים, אבל מהר מאוד זה יעלם. לכן, עם היצר הזה צריך לעבוד בעדינות, כל פעם – קצת יותר מהפעם הקודמת. במילים אחרות, אסור לנו להעמיס על עצמנו, כי אז אנחנו נתייאש מהר מאוד ונחזור להתחלה. צריך לזהות באיזו נקודה אנחנו יוצאים מאזור הנוחות שלנו, ולהמשיך רק צעד אחד אחרי אותה נקודה. אם אנחנו רוצים ללמוד משהו ולנצל את הזמן (במיוחד בתקופה שלנו), אבל אנחנו מכירים את עצמנו שעכשיו להתחיל לקרוא ספר שלם זה מוגזם. אז נעבוד ביעדים קטנים. לדומגא, כל יום 10 דקות. *אבל רק 10 דקות!!* לא שניה יותר! אחרי כמה זמן, כשרואים שאנחנו עומדים בזה יפה, נעלה את היעד היומי שלנו. ככה הלאה והלאה.
*לזהות באיזו נקודה אנחנו יוצאים מהאזור נוחות שלנו, ואז להמשיך עוד צעד אחד.* ככה כל פעם ביחס למצב החדש שהגענו אליו.
עוד נקודה חשובה שיכולה לעזור ממש בנושא - לקום ולעשות! מדי פעם, כששוב עולה לנו התמודדות מול העצלות, אנחנו פשוט צריכים לפסיק לשקוע בנסיון להתמודד ופשוט להתחיל לפעול. אם אני מתלבט אם לקום עכשיו או עוד חמש דקות, אז פשוט לקפוץ מהמיטה ולהתחיל לעשות מעשים!
עוד עיצה - ללמוד ספרים שמדברים על הנושא, או לשמוע שיעורים. הבנה מהותית ועקרונית של העניין, תעזור לנו לייצר רצון פנימי לצאת מהעצלות, וממילא עם הזמן נהפוך לחרוצים מבחירה.
מקווה שעזרתי! להרחבות או שאלות אשמח לענות בפרטי. אליהו דבוש.
יישרך כוחך! 💪🏼💪🏼