שלום לכם! אני בן 17,לומד בישיבת בנע, שביעיסט.לאחרונה התחילו לדבר איתנו על שנים הבאות. ההורים שלי מאוד לוחצים עליי ללכת לעתודה אקדמאית במכון לב. אני לעומתם - רוצה לעשות הסדר, או כמה שנים בגבוהה. הם לא בעד בכלל.. בסוף סיכמנו שאני ארשם לעתודה בתחילת יב, אלך לשבושים ואם אני אוהב - אני אשאר מקס' שנה. ואולי יותר. אבל זה נורא מפחיד אותי.. עתודה זה התחייבות לעשר שנים, ושנה בישיבה רק תאריך הכל.. אני גם פחות יודע איך כל זה עובד. יש אולי מישהו שיוכל לעזור ולפרט לי על עתודה במכון לב? או - האם אפשר בכלל לעשות רק שנה אחת בישיבות הסדר - ואז עתודה? תודה!! אני כבר הרבה זמן תקוע עם השאלה הזאת..
שלום לך! שאלת שאלה קשה - אני עמדתי באותה סיטואציה גם כן, לפני כמה שנים. אפשר לומר שזה בעצם ההתלבטות שיש להרבה מהציבור שלנו - איך לשלב נכון בין תורה ופרנסה, כשבאמת איכפת לנו מעבודת ה', לצד ענייני הלימודים והפרנסה.
אז קודם כל - אשריך! אשריך שבאמת אכפת לך מלימוד התורה, זה ממש לא מובן מאליו.
לדעתי השאלה מתחלקת לשניים:
1️⃣ טכני - איך משלבים עתודה וישיבה?
2️⃣ האם זה בסדר לא לעשות מה שההורים רוצים?
אז נתחיל אחת אחת 🙂
1️⃣ איך משלבים עתודה וישיבה?
שמעתי אנשים שאומרים שאי אפשר לעשות עתודה בגיל מאוחר. אני לא יודע מה המקור לזה, אבל אני אישית מתחיל עתודה בגיל 22 וחצי. בעז"ה שנה הבאה אני מתחיל עתודה אחרי ארבע שנים של ישיבה גבוהה, ואני מכיר עוד הרבה שעשו את זה. בישיבות הסדר הנושא קצת יותר מורכב, כי מתחיילים יותר מוקדם, ותצטרך לסדר את זה מול הישיבה. אל תדאג, לגבי הצד הטכני כבר יסבירו לך הכל.
לגבי אירוך השירות - אתה צודק. עתודה זה מסלול ארוך, ולימוד בישיבה עוד יותר מאריך את התהליך. אבל אני ממליץ לך להסתכל על זה קצת אחרת - הפרנסה היא חשובה, אבל היא לא המרכז של החיים. כמו שאוכל הוא חשוב, אבל הוא רק הכלי שלנו בכדי שנוכל לחיות חיים עם משמעות, של לימוד תורה ושל שמירה על הלכה - ככה גם פרנסה. אז נכון שהרבה יותר נח ומהיר להתחיל עתודה ישר בסוף שמינית, אבל אבל את העיקר נפספס. בישיבה אנחנו מקבלים את החיבור לה', את החיבור לתורה ולתלמידי חכמים ואת ההשפעה על הבית שבע"ה נבנה. את אלה מקבלים דווקא בישיבה, והם משמעותי לכל החיים שאחרי זה.
2️⃣ האם זה בסדר לא לעשות מה שההורים רוצים?
אנחנו חייבים המון להורים שלנו. הם נתנו לנו כ"כ הרבה - השקיעו בנו המון מאמצים, זמן, כח וכסף (שגם הוא בא אחרי המון זמן ומאמצים). אז הגישה הראשונית היא קודם כל הכרת תודה 🙂 ההורים שלנו אוהבים אותנו ורוצים רק לטובתינו, ובד"כ ההסתכלות שלהם על החיים היא הרבה יותר רחבה משלנו, ויש להם הרבה יותר ניסיון משלנו.
אבל עם זאת, צריך לזכור שגם הם בני אדם. יש להם תפיסת עולם מסויימת, וזה לגיטימי לחשוב אחרת. בגיל שלך הם החליטו את ההחלטות שלהם בחיים, ואתה לא מחוייב לעשות את ההחלטות שלהם. וזה בסדר גמור. אלא שכאן צריך לזכור שני דברים חשובים -
א. גם אם אתה לא עושה את מה שהם רוצים, צריך לעשות את זה בכבוד. יכול להיות שהם בהתחלה לא יקבלו את זה שאתה בוחר אחרת מהם בעין טובה, אבל חשוב לשמור על כבוד.
ב. לקחת אחריות על הצעדים שאתה עושה. מה זה אומר? לדבר עם אנשים שעברו את המסלול הזה ולמדו בישיבה: שאל אותם איך הם חוו את שנות הישיבה, איך מסתדרים, מה הקשיים שהיו להם. אחרי שביררת, והבנת את היתרונות ואת החסרונות, תוכל להחליט האם אתה רוצה ללכת על זה או לא [אם אתה מעוניין לעשות את הבירור הזה - מוזמן לפנות אליי דרך המייל של הפרוייקט]. ושוב, אל תשכח - לעשות הכל מתוך כבוד והערכה להורים 🙂
סיכום 📝
1. אפשר לעשות עתודה אחרי כמה שנים של ישיבה גבוהה.
2. הישיבה משפיעה על כל המשך החיים שלנו ועל הבית שנבנה, אז הגיוני שנשקיע עוד מספר שנים בשביל זה 🙂
3. אפשר לעשות אחרת ממה שההורים אומרים לנו, רק צריך לעשות את זה מתוך כבוד והערכה, ואחרי בירור מעמיק עם המציאות בשטח, של מה המשמעות, היתרונות והחסרונות שבצעדים שלנו.
מעריך מאוד, הרבה הצלחה!
טל לביא