*ש*
היי. האהבה בין בני זוג היא כל כך חשובה, טהורה וטובה לדעתי. ותמיד מתארים את האהבה כאילו אתה לא יכול להתקיים ללא בן זוגך. כאילו הוא ממש חצי ממך. זה נפלא לשמוע את זה, כמובן.😄 אבל.. אם חלילה הבן זוג נפטר.. איך מצפים מאיתנו שנמשיך לחיות בלעדיו? הרי אסור לנו "להצטרף" אליו.. הוא חצי מאיתנו, המישהו שאי אפשר לחיות בלעדיו.. איך אפשר פשוט להמשיך בלעדיו? זה כאילו אתה עכשיו רק ... חצי. מקווה שתבינו למה התכוונתי.. בת 13 וחצי אך מקווה שתענו לי בצורה בוגרת😃.
ת.
שלום!
את צודקת. בתורה וביהדות בכלל הנישואין (כשהם בצורה הנכונה כמובן – איש ואישה שלא זכו, אש אוכלתם - אבל זה לא הנושא לשאלה הזאת) מתוארים כקשר האולטימטיבי, עד כדי כך שמי שלא נשוי אינו קרוי אדם, שרוי בלא תורה בלא חומה וכו'. עד כדי כך שהקשר בין ישראל לה' מושווה פעמים רבות לקשר בין איש לאשתו. עד כדי כך שזוג שמתחתן בונה חורבה מחורבות ירושלים וזוכה להשראת שכינה. ועוד ועוד. אז איך אפשר להתמודד עם החוסר של בן/בת הזוג? שאלת לגבי פטירה של אחד מבני הזוג, אבל השאלה היא גם לגבי שנות הרווקות.
התשובה היא ששוב את צודקת. מי שלא נשוי לא קרוי אדם, ואין לו את האפשרות לחיות חיים מלאים (הן פיזית והן רוחנית) במצב הזה. אבל העולם שלנו לא נועד להיות מושלם, הוא נועד להשתלם, להתקדם ולהתקדם לעבר השלמות. אז יש זמנים שהקב''ה מזכה אותנו לעשות את תפקידנו בעולם כאנשים שלמים יותר, ויש זמנים שהוא רוצה שנעבוד אותו דווקא מתוך החוסר. אז אחרי הכאב הנורא והאבל שיש אחרי שחלק ממך כבר לא פה באופן פיזי, מגיע המקום של עבודת ה' מהמקום החדש והחסר. ה' הרי היה יכול לברוא עולם שבני זוג נפטרים יחד, אבל הוא רצה שהחוסר הזה יהיה קיים. ולפעמים, כל מקרה לגופו, ה' רוצה שאותו אדם ייצור שלמות חדשה עם בן/בת זוג חדש. התשובה הזאת רלוונטית בעולם הזה, אבל בעולם הבא, ובע''ה בתחיית המתים, בני הזוג שוב מתאחדים בצורה גדולה יותר מכל מה שהיה בעולם שלנו.
כל טוב,
דוד