*ש.*
היי,אני יודעת שהשאלה הזאת נשלחה כבר בצורה אחרת,
אבל בכל זאת אני ממש מבקשת שתענו לי,כי כאן זה המקום היחיד בו אוכל לקבל תשובה.
אני כל הזמן חוזרת ושבה לעשות את אותה עבירה,ממש קשה לי לעמוד בפני היצר. עשיתי את אותה עבירה לאחרונה כמה וכמה פעמים ומפאת המצב וההסתגרות בבית,אני כל כך חוששת מהאפשרות שלא אוכל לעצור את עצמי בפעם הבאה.
אני מרגישה שנאה עצמית ולא מבינה למה דווקא זה קורה לי.??
למה ה' בחר בי לניסיון הזה??כל כך נמאס לי..
קראתי את התשובות לשאלות דומות כאלה,אך אין משהו שסיפק אותי.
אני אשמח כל כך שתענו לי.
*ת.*
הגמרא בסוכה (נב.) אומרת שהקב"ה עתיד לשחוט את היצר הרע, לצדיקים נדמה כהר גבוה ולרשעים כחוט השערה. הללו בוכים והללו בוכים... ואף הקב"ה תמה עמהם (ממליץ להסתכל שם בפרשנים, מופלא ממש).
זו גמרא שאני חושב שכולנו יכולים להזדהות איתה והיא מתארת את חווית החיים הדתית באופן מופלא, רק שלפעמים אנו מזדהים איתה מהצד של הצדיקים ולפעמים מהצד של הרשעים. לפעמים אנו מרגישים שאנו צדיקים והיצר מאתגר אותנו בכל הזדמנות, "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו", וכשאנחנו מתגברים אנו בוכים כי אנחנו "נזכרים בצערם שהיה להם לכבוש הרשע הזה בחייהם" (כלשון רש"י שם, שיש לציין שעד עכשיו לא הבנתי למה הוא מתכוון אבל עכשיו בזכותך זכיתי קצת להבין את כוונתו).
לפעמים אנו מזדהים עם הגמרא הנ"ל מהזווית של הרשעים, לצערינו. "איך יכלתי?" "למה עשיתי את זה?" "אני לא באמת רוצה לעשות כך! איך זה בכל זאת קורה?" והמצב הזה עלול לקחת אותנו ליאוש חלילה. כאן אנו מגיעים ליסוד אדיר, המכאוב שאחרי החטא, המכאוב של הרגשת הריחוק והתסכול, הוא עצמו מתקן תיקונים גדולים (והראי"ה אף מקדיש לכך פרק שלם באורות התשובה)! הבעש"ט אומר ש"הרהורי עבירה קשים מעבירה" זה היאוש שאנחנו עלולים ליפול אליו, אך יש לזכור "אין יאוש בעולם כלל!", "כי נפלתי קמתי! כי אשב בחושך ה' אור לי!"- אי אפשר לקום בלי נפילה, ואי אפשר לחוות את האור בלי לשבת בחושך. או כמאמר הגמרא בשבת (עז:) "כברייתו של עולם- דברישא חשוכא והדר נהורא", החושך תמיד מקדים את האור, ואם יש "אֵימה חשכה גדולה", סימן שכאן נמצא הפתח הממשי אל האור הגדול.
הפגישות הממשיות ביותר של האדם הן דווקא בשעת הניסיון. כשאדם בניסיון קשה, לאחר מתח גדול, ממש קרע פנימי, מכריע לצד הזכות, אז הוא אמנם בוכה, אבל גם הקב"ה נמצא שם ובוכה איתו, או בלשון הגמרא הנ"ל: "ואף הקב"ה תמה עמהם". כשאדם ח"ו בוחר הפוך, גם הוא בוכה, את הבכי של התשובה, הבכי של הריחוק, של "דודי שלח ידו מן החור ומעי המו עליו", שמגיע מיד אחרי שהרעיה התעצלה מלפתוח את הדלת לדוד שעומד בחוץ ומחפש אצלה מחסה מהסערה המשתוללת בחוץ. וכשאדם עומד בשלב הזה של התשובה, מרגיש כי "נפשי יצאה בדברו בקשתיהו ולא מצאתיהו קראתיו ולא ענני" ותחושות הכשלון והאכזבה שולטות בו, אל לו לשכוח שגם בנקודה הזו הקב"ה נמצא ובוכה איתו, כמו שאומרת הגמרא שלנו (סוכה נב.): "ואף הקב"ה תמה עמהם".
לסיכום- הנסיון, החוויה הקשה והקורעת היא האפשרות הכי גדולה שלנו להיפגש עם הקב"ה, בין אם אנו עומדים בו ובין אם לא. אם עומדים, מוטב. אם לא- נחזור בתשובה ויתכפר לנו, כמו שאומר הנביא: "שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו" ולשון הזוהר הנפלאה (ח"ג כא:) מוסיפה "לרחוק דאתעביד (שנעשה) קרוב". אותו אחד שקם מנפילתו, הוא זה שראוי לעמוד במקום שאפילו צדיקים גמורים אינם עומדים בו. הוא הרחוק שנעשה קרוב.
ברכה והצלחה בס"ד,
אביאל