בס"ד
ש.
היי, תודה רבה על כל מה שאתם עושים! אני בת 16. בשנתיים האחרונות כל פעם שאני עוזרת בבית אני מרגישה שכל דבר שאני עושה אני עושה לא טוב או לא מספיק. תמיד לאמא שלי יש הערות על דברים ששכחתי או שהיא בכלל לא אמרה, ואז היא אומרת "את באה לעזור ובסוף את עושה לנו עבודה כפולה". או שנגיד היא מבקשת ממני להכין איזה אוכל ומראה לי את ההתחלה כדי שאני אבין מה לעשות, ואז היא פשוט ממשיכה לעשות את זה או דברים אחרים שקשורים לזה וכאילו מראה שאני לא אחשוב בעצמי לנקות את השיש או את הסיר לפני שאני מתחילה. זה ממש מבאס ועושה הרגשה לא נעימה שקשה לי מאוד לשחרר ממנה אחרי שזה קורה. אז יוצא שאני באה וכולי רצון טוב לעזור ובסוף אני מתבאסת... מה לעשות?
ת.
קודם כל, יישר כח גדול על ההשקעה והרצון, הזוהר הקדוש (ח"ב קנ:) אומר שאין רצון טוב שהולך לאיבוד, כל רצון טוב פועל בעולם. כדי לענות על השאלה אני רוצה להקדים קצת בס"ד על היחס בין ההורים לילדים.
הגמרא בקידושין ל-לב מתארת את מצוות כיבוד הורים כמצווה בלתי אפשרית: "אמר רבי יוחנן אשרי מי שלא חמאן (ראה אותם)" (דף לא:) ורש"י שם: "שאי אפשר לקיים כבודם ככל הצורך והוא נענש עליהם:" הגמרא גם מספרת ששאלו את ר' אליעזר מה גבול מצוות כיבוד הורים. פעם אחת (דף לא.) ענה שחובה לכבד את ההורים גם אם על ידי כך מפסיד עסקה גדולה (הסיפור של דמא בן נתינה) ובפעם השניה (דף לב.) ענה שאפילו אם הוריו יזרקו את ארנקו לים בפניו אסור לו להכלימם. היחס להורים משווה ליחס לקב"ה, "השווה הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום" (דף ל:). לדעתי, הסיבה העיקרית שהמצווה הזו כל כך בלתי אפשרית היא הקונפליקט בין הבנים לאבות (לאו דווקא אבות, נכון גם לאמהות). למה הכוונה?
הרב שג"ר מדבר בכמה מקומות על היחסים המורכבים שבין האבות לבנים (למשל בדרשה "מות הבנים ודממת האבות" בספר ביום ההוא). האבות רוצים לחנך את ילדיהם שילכו בדרכם, אך הילדים מצידם רוצים ללכת בדרך חדשה. דבר זה יוצר מתח מתמיד שאחת ההשלכות שלו הן שההורים לפעמים רוצים שהילדים יעשו משהו בצורה מאוד מדוייקת, כמו שהם היו רוצים שהוא יעשה, אך הילדים עושים זאת אחרת, לא מתוך כוונה לעשות בניגוד לרצון ההורים. דבר זה גם גורם להורים לא לתת לילדיהם עצמאות מלאה, מפני שמתן עצמאות מלאה לילד פירושה וויתור על המעמד העליון שלי כהורה וכמחנך והטלת מלוא האחריות לעיצוב האישיות על הילד. לא שייכים כאן מושגי אשמה, "מי צודק" וכו', גם ההורים וגם הילדים צודקים, מצד אחד ההורים באמת אחראים על חינוך וגידול הילד ומצד שני הילד לא אמור להיות תוצר של רצון ההורים בלבד.
כעת נידרש לשאלה, איך מתמודדים עם הקונפליקט הזה? האם ניתן לפתור אותו? האם צריך לפתור אותו? שמעתי מהרב דרייפוס, ראש ישיבת שיח יצחק וחברו הקרוב ביותר של הרב שג"ר שבדרשה שנשא הרב שג"ר מעט לפני פטירתו (בברית), הוא דיבר על הנושא ואמר שהקונפליקט הזה הוא הסיבה שאליהו הנביא בבואו ישיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. לא ניתן לפתור אותו אלא רק לקבל אותו במצב קיים ולחיות איתו. איך עושים את זה? אני הייתי מציע לאמץ את השתיקה (https://www.youtube.com/watch?v=2kVhE5o6adY שיעור קצת לא פשוט של הרב יאיר פרנק בנושא להסבר נרחב, לא ממש כל השיעור עוסק בזה אבל חלק גדול). אסביר מעט, השתיקה אצל ר' נחמן מברסלב, הרב קוק, הרב שג"ר ועוד היא הכלי להתמודדות עם קונפליקטים בלתי פתירים. לקבל את המצב כפי שהוא, לדעת שזה סדר העולם. גם אם ההורים מעירים זה לא כי הם נגדי, לא אוהבים אותי או משהו בסגנון. זה פשוט התפקיד שלהם, לחנך אותי בצורה מדוייקת מאוד, ובאופן טבעי התפקיד שלהם מתנגש עם השאיפה שלי לעצמאות. לדעת לקבל מהם את התוכן המשמעותי ולא להיפגע מההערות הפוגעניות שמדי פעם מגיעות. כמובן שאפשר גם לבקש מההורים שיאמצו את אותה גישה, ויתנו יותר מקום לעצמאותך. כמובן שאין הכוונה פסיביות והצדקה של כל עלבון מצד ההורים, אלא רק הבנה שהדברים נובעים מתוך נקודה עמוקה שהיא היסוד לפיתוח העולם, הקונפליקט בן הישן לחדש, בין המסורת לקדמה וגם בין ההורים לילדים. באמצעות השתיקה הזו, הקבלה הזו של סדר העולם שקבע הקב"ה בעולמו, ניתן לחיות בתוך קונפליקטים חסרי הכרעה. אני מאמין שאם תבחרי להתנהג כך, גם ההורים יושפעו מזה ויתנהגו יותר בנחת. מתוך כך, תבוא מתוך המחלוקת צמיחה גדולה, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם במהרה בימינו אמן.
ברכה והצלחה,
אביאל.