כבר תקופה ארוכה שאת תפילת שחרית אני לא מתפלל בשלמותה (אני מקצר, מדלג) מרגיש שקשה לי להתפלל כל הזמן אותה תפילה
*ת.*
שלום אחי היקר!✋🏼
אני כל כך שמח בשאלה ששאלת. ולא סתם כתבתי 'אחי', השאלה שלך נוגעת בי ואני מרגיש ממש אחיך לקושי. העמדה הזו ביחס לשלמות התפילה מוכרת לי היטב, ואנסה לעזור לשנינו להבין מאיפה היא מגיעה.
אתה מתאר מצב שחוזר על עצמו בתפילת שחרית, של דילוג על קטעים בתפילה. בעצם התפילה היא טקסט שחוזרים על אמירתו שוב ושוב, ועם כל הכבוד, הוא הופך למשעמם, ולכן מקצרים אותו.
אני רוצה רגע להפנות שאלה אליך - איך היית רוצה להיות בתפילת שחרית? מה השאיפה, החלום? כדאי בפעם הבאה להגיע לתפילה אחרי שהרהרנו בשאלה הזו.
ועכשיו לענייננו. יש המון אנשים שהיו רוצים לקצר את התפילה. היא מעיקה עליהם מצד אחד, ומצד שני אם הם לא יתפללו אותה הם ירגישו לא טוב עם עצמם.
הבעיה שלהם, וגם שלנו, היא שאנחנו חושבים שלחזור על אותה תפילה זה משעמם ולכן מנסים לקצר, אבל האמת היא שאנחנו 'אומרים' אותה, לא 'מתפללים', ולכן זה משעמם.
אנחנו חושבים שהסיבה לכך שאנחנו 'מדקלמים' היא שכל יום יש את אותה תפילה. אבל האמת היא שלחזור על אותה תפילה כל יום זה מרגש בכל פעם מחדש. זו לא סיסמה. אנחנו פשוט מתעצלים להשקיע בהתפללות, או יותר חריף - פוחדים להתפלל. פוחדים להתפלל כי להתפלל זה לא לחזור על מילים כמו תוכי, זה לפנות לה' ולבקש ממנו על כל הדברים שקשים לי, זה להתאמץ לשבח אותו על כל היופי והטוב שבעולם. לעמוד מול הישות האדירה הזו כל כך קרוב, זה עוצמות, ולא תמיד על הבוקר יש לי כוח למפגש כזה.
אז הבנו שהתפילה יכולה להיות מרגשת למרות שהמילים אותן מילים, אם נפנה אותה אל ה'. ועכשיו באה הקושיה - אבל אין לי את כל היום להתפלל!
אבל זה גם תירוץ מעפן. כי ההבדל בין תפילה בכוונה או לא, הוא בסוף כמה דקות. כל המחשבה על ניצול הזמן מגיעה מההסתכלות על תפילה כדקלום, הרי אם אני באמת מתפלל, כל מילה יקרה לי, והתפילה היא הדבר הכי טוב שאפשר לעשות עם הזמן.
עניין נוסף הוא שאם נתרגל להתפלל תפילה מקוצרת, גם אותה כבר נרצה לקצר. חכמים קבעו נוסח, ומה שיחזיק לאורך שנים, זה המחויבות לשמוע לדבריהם. ברגע שאני זה שקובע את הכללים, מהר מאוד הם יתרופפו.
מנגד, זה נכון שצריך לזכור שיש קטעים שהמעמד שלהם יותר מרכזי בתפילה - שמונה עשרה, קריאת שמע וברכותיה, וחלקים אחרים הם באמת נספחים אליה, אבל המבנה של התפילה הוא שלם, ולקצץ אותו זה לא פיתרון.
נקודות מעשיות בשביל שיעלם הרצון לקצר את התפילה:
💎לומר את המילים לאט, ככה שמים לב מה אומרים, ופתאום קולטים שזה דווקא מעניין.
💎בעיקר לפני ברכות - לחשוב רגע, על איזה דבר ספיציפי אני מודה או מבקש.
💎להתפלל על מישהו אחר. איכשהו הרבה יותר קל להיפתח ולהתחנן על מישהו אחר (אבל קרוב - אח, אבא, אמא, חבר טוב).
💎לבחור קטע אחד כל פעם שבו מתרכזים.
💎כשיש מחשבות שמסיחות את הדעת - להתפלל מהר אבל מכוון מטרה. לאחוז בכוח במילים.
💎להתפלל שאני אצליח להתפלל.
💎שיהיה נושא לתפילה של אותו היום. שגם בפסוקי דזמרה, גם בשמונה עשרה, גם בתחנון, אני מתפלל עליו.
💎את הקטעים 'המשעממים' והלא כל כך מובנים- ובא לציון, שיר של יום, פיטום הקטורת, להגיד דווקא מילה מילה. או לשיר אותם. וגם ללמוד עליהם בזמן אחר או תוך כדי התפילה.
ועוד נקודה: כשכבר כן רוצים להתפלל בכוונה, אבל המניין ממהר מידיי, על פי ההלכה, עדיף לדלג על חלק ואת השאר להתפלל עם כוונה מאשר לומר הכל ובלי להתכוון. כמובן, לא בכל חלקי התפילה, אלא בפסוקי דזמרה. (ספר ערוך השולחן, חלק אורח חיים, סימן נא, סעיף ט).
למתקדמים, יש ספר שנקרא 'תיכון תפילתי' של הרב דב זינגר שעוזר למצוא דרכים להפוך את הדקלום לתפילה.
אחי היקר,
בוא נחזק אחד את השני,
להתפלל אל ה', לרצות להיות קשורים אליו.
תודה לך על השאלה, ותמשיך לברר!
דביר😃