ש. אני מרגיש שכמה מהחברים שלי לוחצים עליי. הם חברים הכי טובים שיש ואני אוהב אותם ושמח שהם בחיים שלי, ולרוב הכל סבבה בינינו, אבל יש רגעים שנמאס. נראה לי שתלותיות זאת מילה מוגזמת מידי, אבל הם צריכים אותי ואני יודע את זה. זה גורם לי להרגיש קצת חנוק. אני רוצה להיות חבר טוב יותר ולא להתרחק, הם עושים בשבילי הכל ונותנים לי המון, אני לא אמור לרצות לברוח מהם. מרגיש כאילו משהו דפוק אצלי בקשרים עם אנשים. בן 17.
ת.
שלום לך,
אני מבינה את הקושי שלך. נשמע שלא קל לך. אתה מתאר מצב שבו אנשים שקרובים אליך תלויים בך עד שאתה מרגיש חנוק.
נשמע שאתה מודע לכך שאתה נמצא בבעיה ואתה יודע שיש לך על מה לעבוד, לכן אני מאמינה שיש לך הרבה כוח לשנות ולהשתנות.
אני רוצה להתייחס לשאלתך בכמה נקודות שאני מקווה שיעזרו לך.
קודם כל אמרת שהם 'עושים בשבילך הכל ונותנים לך המון' ועם זאת הם צריכים אותך עד שאתה מרגיש שאתה רוצה לברוח מהם.
ההרגשה הזו שאתה מתאר אינה חייבת להישאר ולא צריך להיבהל ממנה. במקום להתייחס אליה כאל תחושה לא נעימה, נסה לחשוב עליה כאל תסמין למשהו עמוק יותר. מדוע אתה מרגיש חנוק? נסה לשאול את עצמך את זה. בסופו של דבר החברים שלך רוצים לתת ולהעניק לך בגלל שאתם חברים. לא צריך להירתע מזה, אלא לדעת לקבל מהם ולרצות להחזיר אפילו יותר.
דבר נוסף שאני רוצה להגיד הוא שנתינה אמיתית היא נתינה ללא ציפייה לקבל בחזרה. היהדות שמה דגש גדול מאוד על ערך הנתינה. יש המון סיפורי צדיקים על צדקה וגמילות חסדים ויש את האמירה המפורסמת על כך ש'על שלושה דברים העולם עומד..' גמילות חסדים היא אחד מהם. רבי עובדיה מברטנורא מבאר את המושג 'גמילות חסדים' כמעשים של נתינה ללא גמול בין אדם לחברו, כאשר האדם זקוק לעזרה.
לא תמיד נקבל גמול על מה שניתן. העבודה שלנו היא להבין שזה בסדר ואפילו רצוי. לא סתם נוהגים לאחל "שנהיה תמיד בצד הנותן ולא המקבל". זה אולי נוח לפעמים לקבל מאחרים אבל הרבה יותר מספק לתת. זו פשוט עבודה בהסתכלות. ברגע שנבין כמה זכינו שיש בידינו כלים לעזור ולסייע ושה' נתן לנו אותם לא סתם, הדבר יקל עלינו להשתמש בהם כדי לעזור לאחרים.
יכולים להיות מקרים שחברים שלך באמת קצת 'תלויים' בך יותר מדי. זה יכול לנבוע מכמה סיבות אבל אתה יכול לדבר איתם על כך בנעימות. להסביר להם שאתה מאוד שמח לעזור להם ושהם חברים נהדרים, רק שהיית שמח אם הם לא יעשו כך וכך... בסופו של דבר יכול להיות שהם אפילו לא מודעים לכך שהם תלויים בך בצורה שמפריעה לך ואולי זה יעזור לכולכם אם תפתח את הנושא (לא חייב עם כולם ביחד).
אומר הרב אליהו דסלר: "יותר ממה שהנתינה באה בעקבות האהבה, האהבה באה בעקבות הנתינה."
כלומר, הנתינה עצמה מובילה לאהבה. לדעתי, הנתינה שהוא מתכוון כאן זו לא נתינה כי "אני חייב", אלא נתינה שהיא מעבר, נתינה שהיא מצ'פרת היא שמוסיפה ומגדילה את האהבה והחברות והיא משחררת מההרגשה התלותית. כאשר נתינה נעשית *רק* כי אני חייב, כי זה חלק ממה שנדרש ממני כחבר (כמו להקשיב, לתמוך, לעזור כשחבר צריך) , אפשר להגיע למצב חונק כמו שתארת. אבל אם בנוסף יש לה גם רובד של לארג'יות ומעבר (יוזמה שלך לקראת החבר'ה) היא מוסיפה ומעמיקה את הקשר עם החברים וגורמת לך להרגשה טובה יותר ולאהוב אותם יותר. ממליצה לך לבחון איפה ומה אתה יכול להוסיף כנתינה שהיא מעבר ל"חובה" שלך כחבר. זה לא יהיה קל בהתחלה אבל "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" (ספר החינוך). זה ייעשה קל יותר עם הזמן.
ממליצה לך לעבוד על מידת הנתינה. זו מידה מדהימה שמביאה הרבה סיפוק בסופו של דבר, צריך רק לשנות את ההסתכלות שלנו :).
אני רוצה להביא משהו יפה שנתקלתי בו בהקשר הזה: אמר רבי יצחק מזידיטשוב:
"אדם צריך לתת ולקחת, ומי שאינו משפיע ומקבל הרי זה אילן סרק.
הנה גן עדן נקרא "גן", ראשי התיבות של המילים ביידיש: "גיבּ – נֵעם", תן וקח. אם כך תנהג, הרי חלקך בגן עדן, ואם לאו – אילן סרק אתה."
המסר הוא שחיים ראויים הם אלו שיש בהם נתינה רבה לזולת, אך גם "לקיחה", כלומר תענוג וסיפוק המלווים את הנתינה.
שנזכה להיות תמיד בצד הנותן ולא המקבל.
מור🤗