1 דקות קריאה
22 Jan

בזמן האחרון אני מתעסקת הרבה עם מידת הענווה שקצת חסרה בי והייתי רוצה שמישהו יכוון אותי יותר עליה..ספרים, שיעורים או סתם הגדרה ואיך אפשר לעבוד עליה..



שלום לך שואלת יקרה!🙂 אשרייך שחשוב לך לברר את הנושא המהותי הזה ולעבוד עליו!💪🏻


מהי מידת הענווה?נתחיל קודם מלראות מה היא לא: 

🍃 הענווה אינה באה על חשבון ההכרה במעלות שלנו. איננו מתכחשים למציאות; אם יש בנו מעלות טובות, אנחנו מכירים בהן ושמחים בהן – וכך ראוי שיהיה.

🍃 הענווה גם אינה באה על חשבון הביטחון העצמי שלנו; אדם עניו אינו צריך להיות חסר ביטחון ואמון בעצמו ובכוחותיו.

🍃 הענווה גם אינה רק צורת התבטאות בדיבור. אופן הדיבור יכול רק לבטא את הענווה או הגאווה שנמצאת בלב.

אז מה היא כן?🤔

ענווה, פירושה: להכיר במציאות כפי שהיא באמת. לדעת את מקומנו. להכיר בכך שכל מציאותנו, כוחותינו, כשרונותינו והצלחותינו – הם מאת ה'. איננו מתעלמים ממה שקיים בנו ואיננו מחלישים את עצמנו וביטחוננו – אלא מכירים בכך שאין לנו כלום מכוח עצמנו, והכל הוא מתנה שקיבלנו מהקב''ה🎁.מי שמרגיש כך, המודעות למעלותיו אינה גורמת לו להתנשא על אחרים (אפילו בלב), אינה גורמת לו להרגיש ש'מגיע לו'. להפך – היא ממלאת אותו בתחושה של שליחות ומחוייבות לנצל כראוי את הכשרונות היקרים שהקב''ה הפקיד בידיו.


משה רבינו היה מודע למעלותיו, אבל לא היתה בו את ההרגשה ש'אני ראוי ובטח אין מישהו שיותר טוב ממני', או ש'מגיע לי', או רצון להיות מנהיג כדי לקבל הערכה וכבוד. הוא דווקא רצה להתרחק מהגדולה והכבוד, וקיווה שישנם כאלו שמתאימים יותר ממנו. מי שאינו חפץ בשררה מפני אינטרסים של כבוד – הוא זה שראוי להיות מנהיג, שכן הוא ינצל את תפקידו אך ורק כדי להיטיב לאנשים שתחתיו ולא עבור עצמו.


מידת הענווה מתבטאת בשני מישורים – ביחס לקב''ה, וביחס לסביבה, לאנשים אחרים. נתמקד עכשיו בפירוט בכל אחד מהם.


🌸 ענווה ביחס לקב''ה
מידת הענווה היא הבסיס לכל צורת החיים שלנו ומערכת היחסים שלנו מול ה'. העבודה על מידת הענווה אינה רק שיפור של תכונה בנפש, אלא קודם כל הכרה אמיתית במציאות כפי שהיא – להתבונן בגדולה האינסופית של ה' מול הקטנות שלנו, ולהפנים ולהרגיש את ההכרה הזו מהשכל🧠 אל הלב🤍 והתודעה הפנימית שמלווה אותנו תמיד.


כל הכרה שאנחנו רוצים להתחבר אליה יותר, להפנים אותה ולהפוך אותה לחלק מאיתנו – מצריכה אותנו להקדיש לכך זמן ומחשבה. נסי למצוא לך זמן קבוע, פעם ביום או בכמה ימים, ולפשוט לשבת עם עצמך ולחשוב על זה. על הגודל של היקום, על החכמה העצומה שמתגלה בכל פרט בו, על העולם הרוחני שהוא גדול ומשמעותי לאין ערוך מכל היקום הגשמי שסביבנו, וכן הלאה – כל מה שמשקף את גדולתו של ה' בעינייך. ההתמדה בהתבוננות הזו, שמטבע הדברים תביא גם להתעמקות והסתעפות של המחשבה וההכרה, תסייע לך להפנים עם הזמן את ההכרה והתחושה שאת רוצה לסגל לעצמך, ומתוך כך גם לחיות על פיהן.
מעבר לכך, מדי פעם במשך היום תזכירי לעצמך את המחשבה הזו, אפילו לכמה שניות; בנקודות זמן כמו הרגע שאת קמה בבוקר, לפני תחילת התפילה, לפני ברכות, וכד' – או אפילו סתם באמצע היום כשאת רואה כמה השמיים יפים. כשקורה לך משהו לא מתוכנן, לא רצוי, וכו' – במקום להתעצבן, נסי לנצל את זה כהזדמנות לחזק את שריר הענווה – לומר לעצמך שאת לא מבינה הכל, ואת סומכת על ה' שמה שהוא עשה זה לטובה.


🌸 ענווה ביחס לסביבה

מידת הענווה ביחס לסובבים אותנו, נובעת מהצורה שבה נבחר להסתכל על המציאות. למשל, מי שהתברך בכשרונות מסויימים – יכול לבוא מתוך זה גאווה והתנשאות, בפועל או אפילו רק בלב, אבל הוא יכול להכיר בכשרונותיו ועם זאת להישאר עניו; במה זה תלוי? בהסתכלות שלו. איך באמת נכון להסתכל על המציאות הזו?


כשרונות - כלים שקיבלנו במתנה ⚒️ - ננסה לחשוב על שני פועלים, שבעל הבית הטיל עליהם משימה טכנית מסויימת – שיפוץ חדר למשל - כל אחד לעצמו. רק מה, לאחד הוא נתן כלי עבודה חדישים ומשוכללים, ולשני הוא נתן כלי עבודה פשוטים ומיושנים. בסופו של דבר – הראשון הצליח להוציא מתחת ידיו חדר לתפארת בזמן קצר, והשני סיים אחרי הרבה יותר זמן, וגם אז התוצאה לא היתה מי יודע מה... האם יש הגיון בכך שהפועל הראשון ירגיש גאווה או עליונות על פני השני? הרי ברור שכל ההבדל נבע מכך שהם קיבלו כלי עבודה שונים! ההצלחה של הראשון יותר על פני השני לא נבעה מתוך יתרון מהותי שיש בו, כך שיהיה לו במה להתגאות.


ולענייננו, הכשרונות והיכולות שיש בנו הם 'כלי עבודה' שקיבלנו מהקב''ה. גם אם קיבלנו כלים טובים יותר מאחרים – אין בכך כל סיבה לגאווה; לא אנחנו בראנו את הכשרונות שלנו, וההתגאות בהם תהיה מגוחכת ממש כמו במשל הנ''ל.
התרגלות לצורת החשיבה הזו תגרום לנו להעריך כל אדם בלי השוואות אלינו או לאחרים, ובלי תלות בכשרונות, היכולות, או ההצלחות שלו.


ההיפך הוא הנכון - אם נתקדם צעד נוסף, נראה שמבחינה מסויימת דווקא מי שהוא פחות 'מוצלח' – ראוי להערכה הרבה יותר. נקודת הפתיחה שלו היא נמוכה יותר, ולפיכך גם המאמץ שנדרש ממנו – והוא משתדל ומתאמץ לקיים אותו – גדול יותר. אם יש בת שהתאמצה והשקיעה ולמדה למבחן, וקיבלה 70, ולעומתה בת אחרת שלא השקיעה אבל קיבלה 90 'בסיבוב' – מי יותר ראויה להערכה בעינייך?


ונסיים בציטוט מכונן מאיגרת הרמב''ן (שמומלץ לקרוא אותה מדי פעם, בכלל - ובפרט בהקשר הזה):


"וּבַמֶה יִתְגָּאֵה לֵב הָאָדָם? אִם בְּעֹשֶׁר – "ה' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר" (שמ"א ב ז).וְאִם בְּכָבוֹד – הֲלֹא לֵאלֹהִים הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (דה"א כט יב): "וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְפָנֶיךָ", וְאֵיךְ מִתְפָּאֵר בִּכְבוֹד קוֹנוֹ?וְאִם מִתְפָּאֵר בְּחָכְמָה: "מֵסִיר שָֹפָה לְנֶאֱמָנִים, וְטַעַם זְקֵנִים יִקַח" (איוב יב כ).נִמְצָא: הַכָּל שָׁוֶה לִפְנֵי הַמָּקוֹם, כִּי בְאַפּוֹ מַשְׁפִּיל גֵּאִים, וּבִרְצוֹנוֹ מַגְבִּיהַ שְׁפָלִים. לָכֵן הַשְׁפֵּל עַצְמְךָ, וִינַשַֹּאֲךָ הַמָּקוֹם.
עַל כֵּן אַפָרֵשׁ לְךָ אֵיךְ תִּתְנַהֵג בְּמִדַּת הָעֲנָוָה, לָלֶכֶת בָּהּ תָּמִיד:כָּל דְבָרֶיךָ יִהְיוּ בְּנַחַת, וְרֹאשְׁךָ כָּפוּף;וְעֵינֶךָ יַבִּיטוּ לְמַטָּה לָאָרֶץ, וְלִבְּךָ לְמַעֲלָה;וְאַל תַּבִּיט בִּפְנֵי אָדָם בְּדַבֶּרְךָ עִמוֹ.וְכָל אָדָם יִהְיֶה גָדוֹל מִמְךָ בְּעֵינֶיךָ:אִם חָכָם אוֹ עָשִׁיר הוּא – עָלֶיךָ לְכַבְּדוֹ.וְאִם רָשׁ הוּא, וְאַתָּה עָשִׁיר אוֹ חָכָם מִמֶנוּ – חֲשֹׁב בְּלִבְּךָ כִּי אַתָּה חַיָּב מִמֶנוּ, וְהוּא זַכַּאי מִמְךָ. שֶׁאִם הוּא חוֹטֵא – הוּא שׁוֹגֵג, וְאַתָּה מֵזִיד".


מקווה שהבנתי את שאלתך כראוי והתשובה מניחה את דעתך. גם אם כן וגם אם לא, נשמח לשמוע ממך דרך הקישור הזה https://forms.gle/bYegtMmL78ygy4GXA


שאי ברכה🌱, שלמה

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.