ש. אני בת __, ואני לומדת במקום שכולן בו באות מבתים תורניים...
והרבה פעמים אני מרגישה שכולן שואפות לקדושה, ונהנות להתפלל ולהתעסק בתורה,
ונהנות משיעורים של רבנים, וזה גורם לי להרגיש נורא גשמית, כל מה שמעניין אותי זה דברים טכניים כמו מוזיקה יפה או ציור ונגינה...
מה אני יכולה לעשות כדי להשתוקק לקדושה כמו חברות שלי?
ת.
שלום!
בואי נדבר על שני נושאים שעולים בשאלה שלך: הנושא החברתי והנושא של עבודת ה'.
אפתח קודם כל בנושא החברתי שפתחת וחתמת בו. את נמצאת בסביבה בעלת אופי תורני, וזה מניע אותך לעשות שינוי בחייך. אני מציע לך לדייק את עצמך ולשאול: למה זה מעורר אותי? למה אני חושבת שאני צריכה להשתנות?
באופן כללי, כדאי לחלק בין שתי דרכים בהן חברים משפיעים עלינו.
הדרך הראשונה היא שהחברה סביבנו לוחצת עלינו לאבד את הזהות העצמית שלנו ולהיטמע בתוכה. ליישר איתה קו. מהדרך הזו אני מציע לך להימנע ככל הניתן, ועוד מעט אסביר למה.
הדרך השנייה, היא שהחברה משקפת לנו את עצמנו באופן שאנחנו לא יכולנו לבד. כלומר את יכולה להשתמש במה שתופס את תשומת לבך בחברות שלך כדי ללמוד על עצמך דברים שלא ידעת. זו הדרך שאני מציע לך לאמץ.
מי שהולך בדרך הראשונה, מסגל לעצמו מוטיבציה של ריקנות וחוסר עמוד שדרה. הוא פשוט מתאים את עצמו לסביבה שהוא נמצא בה באופן שרירותי לחלוטין: רק תגידו לי מי אני צריכה להיות, ומיד אציית. אני מקווה שהתיאור הזה מקומם אותך כמו שהוא מקומם אותי, ושאנחנו מסכימים שלא נכון לנהל את החיים ע"פ אופנות מתחלפות, שמצוות עלינו להתעדכן בכל תקופה מחדש.
גם כמניע בעבודת ה' אני מציע לך לנסות להימנע מכך, אם לא כשלב ראשוני בלבד.
לכן אני מציע לך ללכת בדרך השנייה. זה טוב שהחברה סביבך גורמת לך להשתנות, אם זה בגלל שעכשיו את מבינה את עצמך ואת ההשלמה שלך טוב יותר. אחד הדברים הטובים בחברים זה שהם הרבה פעמים עוזרים לנו לפוגג קצת את הדמיונות שלנו על עצמנו. זה יכול לקרות גם בשיחה עם חבר, אבל גם בהתבוננות על האישיות שלו ועל מה שתופס אותי בה ומעורר את תשומת הלב שלי.
כי כל עוד אנחנו סגורים בתוך עצמנו, אנחנו פשוט הולכים בנתיב שלנו בלי יותר מדי בעיות, ולא מודעים לחסרונות שיש בנו. אבל כשאנחנו פוגשים מישהו אחר, אנחנו יכולים פתאום להיעשות ערים יותר למי שאנחנו, ולבחון האם אנחנו באמת שלמים עם מי שהפכנו להיות או שיש בנו משהו שהיינו רוצים לשנות. אם נסתכל היטב, נראה שהרבה פעמים יש לחבר תכונות טובות שלנו אין עדיין. מאוד חשוב שלא נשכח שגם בנו יש ייחודיות ותכונות טובות רבות משל עצמנו- אבל אם ניזהר מספיק, נוכל ללמוד כל הזמן מאנשים סביבנו איך להיות טובים יותר. בדרך השנייה, אנחנו לא פועלים מתוך חולשה וחוסר עמוד שדרה, אלא להיפך- אנחנו מלאים בעוצמה ובביטחון עצמי, ודווקא בגלל זה יש בנו מספיק כוח גם כדי להקשיב ולקבל מהאחר, וגם ענווה להבין שאנחנו נמצאים בתהליך תיקון תמידי "איזהו חכם הלומד מכל אדם".
אחרי שהבדלנו בין שתי הדרכים הכ"כ שונות האלו, אפשר להתחיל לדון בנושא השני.
אני מציע לך לנסות ולהתפתח בשני מישורים- גם ביחס לתורה וגם ביחס לתחומי העניין שלך. אני אקרא לשתי הדרכים האלו "התחזקות" ו"התעמקות".
ההתחזקות היא 'מעבר דירה'- גילוי עולמות חדשים של קרבת אלוקים שעדיין אין לך היכרות קרובה אליהם.
ההתעמקות, לעומת זאת, מתייחסת דווקא למקום הנוכחי שאת נמצאת בו- ומטרתה למצוא את "האוצר שמתחת לגשר", לגלות שהקשר שלך עם הקב"ה נמצא מאוד קרוב אלייך, דווקא במבנה האישיותי הנוכחי שלך.
נפתח בהתחזקות. איך מגיעים לשאיפה לקדושה? אפשר לחשוב על כמה דרכים מעשיות:
א. לנסות לתאר לעצמנו את כל הטוב והחסד שהקב"ה עשה עמנו, בלי שכלל שמנו לב, מאז שבאנו לעולם ועד היום, ומתוך כך להתמלא בהכרת תודה וברצון להשתדל 'להחזיר טובה' כביכול למי שגמל איתנו את כל הטוב הזה.
ב. להפנים שבזכות התורה והמצוות אנחנו נהיים למי שאנחנו בעולם- מתחברים למהות היהודית שנמצאת בנו, ולכל שרשרת הדורות של העם שלנו שמסרו את נפשם אלפי שנים כדי לשמור את התורה בעם ישראל.
ג. כדאי לנסות למצוא תחומים בתורה שיותר מעניינים אותך, שיכניסו אותך פנימה, ולמצוא שיעורים של רב מסויים שאת אוהבת לשמוע. בשביל זה כדאי לך להתייעץ עם מישהו שמכיר אותך שיידע לכוון אותך לכתובת המדוייקת.
אבל העצה הכללית והכי משמעותית שאני יכול לחשוב עליה מתוך נסיוני האישי, היא מה שאומר הפסוק 'טעמו וראו כי טוב ה''. פשוט לחיות את התורה והמצוות, פשוט להיכנס פנימה ולתת לדברים לקרות. לתת לזה לחדור בנו לעומק, ולהרגיש את הטוב והאמת שיש בזה. כמובן שצריך סבלנות והבנה שלא תמיד מצליחים להרגיש את זה בהתחלה- אבל אם נותנים אמון, בסוף זה מגיע. הקיום קודם להבנה. צריך רק להסיר את המחסומים, כמו חששות ודמיונות וציניות, ואז הלב רואה. וצריך לתת בזה אמון. אי אפשר להסביר אהבה למי שנמצא מבחוץ לה, ואי אפשר לשכנע אותו לאהוב. חווית האהבה היא עצמה הנימוק הטוב ביותר לנחיצותה. בנוסף, חשוב לזכור שגם אחרי שכבר מצליחים להרגיש חיבור שוב באים זמנים שלא מרגישים, זמנים מכווצים יותר, וצריך לקבל את זה בהבנה. לא תמיד אנחנו על הגל.
אם יש לך עוד כוח, אני רוצה להתעמק קצת בפסוק שהזכרתי קודם- 'טעמו וראו כי טוב ה''. לאבן עזרא יש פירוש קצר וקולע על הפסוק הזה- ''ראיית הלב". הלב הוא שרואה את טוב ה'.
אבל שימי לב שהפסוק מדבר על שתי דרכים להתחבר לטוב ה'- טעימה וראייה, שהם שני גוונים שונים של רגש.
ראיית הלב מקבילה ל'התחזקות'- היכולת שלי להתרחב ולחבר את הלב שלי למרחבי קדושה חדשים, שנמצאים מעבר אליי. לכן צריך להפעיל את חוש הראייה של הלב, שרואה כלפי חוץ, ולגלות שם את טוב ה'.
לעומת זאת, הטעם של הלב מתייחס לסוג אחר של חיבור, פנימי יותר ועצמי לחלוטין. הטעם הוא החוש הפנימי ביותר. בכל החושים אנחנו נפגשים עם משהו שנמצא מחוצה לנו- ובטעם אנחנו מתייחסים למה שמוכל בתוכנו. הטעם הוא שלב של חיבור מוחלט.
על פי זה, הפסוק מלמד אותנו שגם בטעם אפשר לחוש את טוב ה'- דווקא דרך מה שהלב טועם, ולא רואה, כלומר דרך פנייה פנימה, אל מי שאנחנו ואל מה שכבר יש בנו, ולא דרך פנייה החוצה אל כיבוש יעדים רוחניים. לשם כיוונתי אותך בתהליך שקראתי לו קודם 'התעמקות'.
בעצם מה שאני רוצה לומר לך, זה שלדעתי את צריכה לשנות את אופן ההסתכלות שהצגת בשאלה שלך, לפיה הקב"ה נמצא רק שם, בתורה ובמצוות, בשאיפות של החברות שלך, ואילו בחיים האישיים שלך יש רק 'גשמיות' ו'טכניות'.
בעיניי, לעולמות שאת נמשכת אליהם יש דווקא פוטנציאל להיות מאוד רוחניים. אם תתעמקי בהם תגלי שאפשר להגיע דרכם לחווית קרבת ה' משמעותית ונוגעת מאוד.
צריך לזכור שקרבת ה' היא לא רק אוסף המעשים שבהם אדם לומד תורה ומקיים מצוות, כמו שאת רואה אצל חברותייך הנלהבות: קרבת ה' כוללת בתוכה חווית חיים שחשה את המשמעות הרוחנית שיש בעולם, שהיא הפנמה והעצמה של האמונה בקב''ה ובנוכחותו האין סופית בכל המציאות.
ובעיקר מפני שהאופי של האמנות הוא ממש לא 'טכני' אלא חופשי, גמיש, צבעוני, אינטואיטיבי, עדין, ומפני שהאמנות פותחת את האדם לעומקים ולתחושת הנשגב שבמציאות- היא יכולה לכונן עבודת ה' ייחודית שיש בה איכות פנימית, עצמיות ומקוריות, ולא רק "יישור קו" טכני וחיצוני עם החברה שסביבך.
אם את מרגישה חיבור חזק לאמנות, כמו שעולה מהשאלה שלך, אני מציע לך לראות את זה כיותר מעוד תחביב, מעוד משהו שאת עושה בין שתיים לארבע: את מרגישה משיכה לכיוונים האלו כי זה מי שאת, כי זה באופי שלך.
אני חושב שהכי חשוב שלא תראי את האופי שלך כבעיה, ולהתחיל לראות אותו כהזדמנות, כשער לה'. ככל שתפתחי ותעמיקי את הצד האומנותי שבך, ייפתחו לך שערים לעבודת ה' שיש בה המון רגש והתחדשות, וחווית חיים שפתוחה למה שמעבר ל"כאן ועכשיו": לנסתר, לעמוק ולעדין שבחיים. כמובן שחשוב לשים לב שמדובר באמנות שפונה לרבדים הגבוהים והעדינים שבנפש האדם, ולא לחלקים זולים וגסים שלה, כדי שהאמנות תפתח אותנו אל המשמעויות הרוחניות שבמציאות ולא תחסום אותנו.
ההסבר של האמנות בעבודת ה' כמו שצריך, על ההזדמנויות והסכנות שהיא מביאה, מצריך תשובה בפני עצמה (את מוזמנת לשאול על זה אם זה מעניין אותך...) אבל רק חשוב לי לומר לך שזה אפשרי וקיים, ואני ממליץ לך להמשיך ולברר את הנושא.
אמרת שאת אוהבת מוזיקה, אז אני מצרף שיר שקשור לנושא האחרון...
https://youtu.be/elb6EXFOZz0
כל טוב!
בארי.