ש. מוזר לי למה יש דברים הזויים בגמרא, שאפילו לא מפריעים לי מוסרית או משהו אלא סתם ממש ממש מוזרים, כמו למשל סוגיה שבה דנים בכמות השומן שיש לכל רב (שמוציאים ממנו 50 דליים של שומן ועדיין נשאר שמן)... ודברים ממש ממש הזויים שאני שואל את עצמי, באמת בזה הם דנו? למה? איך זה צדיקות, ואיך זה תורה? והאם זה אומר שמותר לי גם לדבר קצת יותר ב"חופשיות" עם אנשים היום? יכול להיות שזה הומור? יש בכלל בדיחות בגמרא? תודה מראש.
ת.
אהלן אהלן! 👋🏼 אני שמח לשמוע שאתה לומד גמרא ומגיע לכל הסוגיות, ועוד יותר משמח שאתה שואל על הגמרא, כי זה בדיוק העניין, לשאול שאלות, ובטח שאלות כאלה...
שאלת כאן כמה שאלות שונות, אבל קודם אני אשתף אותך בהנחת מוצא שלי לשאלות כאלה ⬅️
"האומר שמועה בשם אומרה יראה בעל השמועה כאילו עומד לנגדו" (ירושלמי שקלים פ"ב ה"ה) אנחנו צריכים לדמיין את מי שאמר את ההלכה מול עינינו. למה? קל לי לומר שזה הלכה מוזרה או סיפור לא ברור בקריאה ראשונה, כשאני לא מכיר את מי שאמר את זה ולהישאר עם התחושה הזו. אבל אם הראש ישיבה שלי אמר את זה? אני יכול לדחות את זה בקלות? ברור שאני אחשוב שוב.
בדרך זו אני רוצה להסתכל גם על הגמרא. רבינא ורב אשי היו תלמידי חכמים גדולים שישבו וערכו את הגמרא, שזה מפעל בסדר גודל יוצא דופן. הם קיבצו אינספור דיונים הלכתיים מבתי מדרש שונים, וממסורות שונות בנושאים שונים יחד עם קטעי אגדה וסידרו וערכו את הכל על סדר המשניות. זה מפעל חיים ענק, ואין ספק שהם היו תלמידי חכמים בעל שיעור קומה אדיר. עכשיו נדמיין אותם עומדים בפני אותם קטעים הזויים, בעינינו, ומחליטים להכניס אותם, זה בטח לא היה במקרה.. הם סיננו וערכו אינספור קטעים, ובכל זאת בחרו להכניס אותם. למה הם בחרו בהם?
בעקבות הנחת המוצא שהם אנשים גדולים שעבדו בצורה הגיונית, אני גם אחפש תשובות הגיוניות.
דוגמא קטנה מימינו, הרב שרקי מספר הרבה בדיחות בשיעורים, אבל הם לא נכנסים לספרים שלו, למה? כי הרבה מהבדיחות מטרתם למשוך את ציבור השומעים, ואין צורך בזה עבור מי שקורא ספר (נקודה למחשבה, יש מחכמינו שהסבירו שהרבה מהאגדות בגמרא נועדו למשוך את הקהל ללמוד את הגמרא..) וכאן רבינא ורב אשי החליטו להכניס את זה, מדוע?
ברשותך, אני לא אענה נקודתית לכל מקרה, אלא אציע כמה כיווני מחשבה, ובכל פעם שתיתקל בקטע כזה, אתה מוזמן לחשוב מה ההסבר שנראה לך הכי מתאים..
🪔 משלים. זו נקודה חשובה. חכמים השתמשו בדימויים שונים כדי לבטא דברים. חלק מהדימויים כוללים דברים שנראים הזויים, אבל ברור שהם באים לבטא משהו. זו לא פעם ראשונה.. בשיר השירים יש המון עיסוק בדימויים גופניים ופירוט של מקומות צנועים. זו היתה המחשבה שהובילה את חכמים לגנוז את שיר השירים, עד שעמד ר' עקיבא ואמר כל השירים קודש ושיר השירים קודש קודשים.
הבחירה לדמות את הקשר בין הקב"ה ועם ישראל לקשר שבין איש ואישה היא לא מקרית. אותי זה מלמד על קשר בין איש לאישה, שזה דבר עמוק מאד. הבחירה לְדַמוֹת על ידי אברים אינטימיים מעידה על נמשל עמוק. הזוהר גם הוא מלא דברים כאלה. יכול להיות שאין משמעות ללימוד פשט בקטעים כאלה, כי ברור שזה רק משל.
אני אתן דוגמא מתחום אחר. באמנות ובספרות קטעים אינטמיים נתפסים כחלק אמנותי שמעמיק את מה שהיצירה רוצה לומר. אני לא מסכים עם התפיסה הזו, ולא חושב שראוי לקרוא קטעים כאלה, אבל זה משקף שבאנושות זה נתפס בתור דבר עוצמתי שיכול להביע רעיון. יש משוררים שצריך ללמוד על העולם שלהם כדי להבין אותם, וגם בגמרא צריך להיעזר לפעמים במפרשים כדי להבין למה התכוון המשורר...
📽️ הקשר היסטורי. נושאים שונים מדוברים בתקופות שונות. למשל, עיסוק בבתי מרחץ, איך להתרחץ. עבורנו נראה מגוחך מאד לעסוק בשאלה האם צריך לחפוף מאחורי האוזניים. צריך לזכור שבאותה תקופה, התרבות הרומאית בנתה ברחבי האימפריה בתי מרחצאות, וזה היה עסק שלם. אנשים ישבו בבתי המרחץ זמן ממושך, דיברו שטויות ועסקו בשאלות ברומו של עולם. זו היתה תרבות שלימה שעסקה בבריאות הגוף. כל מי שחי באותה תקופה התעסק בשאלות כאלו.
זה כמו דיונים של ימינו על צמחונות, האם זה בריא או לא. רבנים רבים עוסקים בשאלה הזו, ויכול להיות שבעוד מאתיים שנה זה ייראה עיסוק מוזר. או למשל היום יש שיח שהולך ומתרחב בנושאים של אינטימיות וזוגיות, דברים שכמעט ולא נאמרו לפני חמש עשרה או עשרים שנה.
(ואם יש הקשר היסטורי שונה, אז מה? אז יכול להיות שלא נבין את המשמעות, ויכול להיות שנלמד רעיון עקרוני, למשל את החשיבות בעיסוק בפרטים קטנים שנראים שוליים בחיים)
😁 אמירות סתמיות וחוש הומור. "אמר רב: מנין שאפילו שיחת חולין של תלמיד חכם צריכה לימוד? שנאמר, ועלהו לא יבול" (סוכה כא:). תלמיד חכם, בעל מידות מתוקנות, חי בתחושה תמידית שהוא עומד נוכח פני ה'. בעקבות זה, גם מעשי החולין שלו יש להם עומק ויש להם משמעות, ותמיד יש מה ללמוד מהם. המעשים הקטנים, שנעשים בלי תשומת לב, משקפים מה עומד לאדם בתת המודע, שיחת החולין הרגילה יכולה לשקף עבורנו מיהו הבן אדם. יש קטעים שנאמרו בגמרא מתוך שיחות החולין של החכמים, וזה מזמין אותנו להיכנס לגמרא בתור עולם חי ועשיר, לא רק דיוני הלכה אלא חלון לראות איך התנהג רב, ומה היתה צורת הדיבור של רב חסדא. למשל רבה היה מתבדח לפני פתיחת השיעור ורק אז מתחיל, אני חושב שזה ממש מעיד על חוש הומור...
👆בקטנה לגבי חוש הומור. יש היום רבנים שמספרים בדיחות בשיעורים, ויש רבנים שכל השיעור רציני, ואני חושב שזה נכון גם לגבי האמוראים, היו שהתבדחו והיו כאלה שלא.
אבל אם נחזור להנחת המוצא, רבינא ורב אשי עמדו אחר כך וערכו גמרא. יכול להיות שאין טיפת הומור, והכל רציני, אפשרי. אני נוטה להאמין שיש גם בדיחות, אבל בשביל מה הם נכנסו? לא סתם במשך אלף חמש מאות שנה הם הועתקו כדי שיהיה לנו נכס היסטורי.. מה זה מלמד? אולי שצריך חוש הומור, גם אם אנחנו לא מבינים את הבדיחה, זה אומר שחשוב שנצחק ונשתמש בהומור. אולי הבדיחות, כמו שיחות החולין מלמדות אותנו על המחשבות שלהם שיכולות לצוף מבין שורות הבדיחה..
בקצרה, רבינא ורב אשי היו אנשים רציניים שערכו בצורה מסודרת את הגמרא, ולכן יש כמה אפשרויות להבין למה הם הכניסו קטעים שבעינינו מוזרים:
א. משלים שבאו לומר דברים עמוקים בצורה נסתרת.
ב. הקשר היסטורי ותרבותי שונה.
ג. שיחת חולין או הומור שמשקפים עולם פנימי.
שאלת דבר נוסף. האם זה אומר שאנחנו יכולים לדבר בחופשיות יותר? לאור מה שעניתי.. אני חושב שהתשובה היא שלא, אבל זה מורכב יותר.
זה שמישהו אומר משהו, גם רב גדול, לא אומר שאני אתבטא כך. יש רבנים שמתבטאים בחריפות נגד אחרים, ובדרך שבה חונכתי ואני מאמין, אני חושב שזו גישה לא נכונה, ולכן אני לא אלך בדרך הזו, למרות שכביכול הם מדברים יותר "בחופשיות" (אגב, יש להם גם סיבות טובות למה לדבר ככה..).
אני קורא בדבריך רצון לדיבור משוחרר.. אני מזדהה מאד, ובקצרה אכתוב שהדיבור משקף את מחשבותינו. אם אני צריך להתאמץ ולסנן את מה שעובר בראש, כנראה יש לי עבודה פנימית לחשוב במה אני מתעסק ומה מעניין אותי.. ככל שהעולם שלי יהיה עשיר ומלא בפני עצמו אני פחות אצטרך להילחם בעצמי בסינון המחשבות.. אבל זה עוד נושא בפני עצמו.
אני מקווה שעזרתי לך, בשמחה מוזמן לשאול עוד שאלות ולהעמיק כאן במשיבי נפש. אבל בכללי זה הזדמנות לשאול רבנים שאתה מכיר כי זה באמת נושא רחב ללמידה..
בהצלחה רבה!!
איתן