ש.
אני עדינה מדי, ונמאס לי מזה..
הקול שלי מאוד עדין, אני נשברת בקלות, רגישה ונפגעת מאוד מאוד מהר, לא זורמת כזאת כמו כולם.
מחמיאים לי הרבה על העדינות שלי, אבל בעיני היא כבר מוגזמת והייתי רוצה להיות כמו הסביבה שלי.. להעיז לדבר ולהיות יותר חזקה (נפשית) מול העולם.
יש משהו לעשות עם זה, או להשלים עם זה וזהו?
ת.
שלום יקרה!
השאלה שלך נגעה בי מאד, תודה על הכנות והלב הפתוח.
בירור כזה הוא מדהים. הגיל בו את נמצאת וחודש אלול בפרט זה בדיוק הזמן הראוי לדיוק ועיצוב הזהות. תשמחי בו! מאחלת לך שתצאי ממנו בע'ה גדולה יותר.
שאלת אם יש משהו לעשות עם העדינות הזו או פשוט להשלים איתה? אז התשובה היא גם וגם.
מה זאת אומרת?
שלב ראשון בכל התבררות שהיא- קבלה. לקבל את מי שאני, עם כל הכוחות שיש בי, הטובים והפחות. להסתכל על כל חלק שבי, להודות עליו ולאהוב אותו. הקב"ה ברא אותי בדיוק ככה ואני ראויה וטובה ממש כמו שאני. להשלים, לא מתוך מקום של ייאוש, אלא בעוצמה, כך צריך להיות.
מתוך מבט כזה, אפשר להתחיל תהליך של בירור ודיוק.
👈🏼 דיברת בשאלתך הרבה על המקום של החברה ביחס לרצון שלך לדייק את העדינות, אך קודם אני רוצה שנפנה את המבט פנימה.
עדינות היא תכונה מופלאה. יש בה ככ הרבה חן. אדם עדין לרוב יהיה רגיש יותר, נעים יותר עם הזולת, יתן יותר מקום. הרבה פעמים בעמדה נפשית יותר של ענווה. יכולת הזדהות גדולה ועוד.
אך לצד זה, כמו שאמרת בעצמך, בעדינות יש גם סיגים.
כשהיא לא במינון הנכון, העדינות עלולה לבטא ולהביא לידי פגיעות יתר. היא עלולה לתת לנו תחושה שאנחנו קטנים, חסרי אומץ, שאין לנו מה להגיד לעולם.
הרגשה שאין לי, לרצונות שלי, לכוחות שלי, ערך.
אנחנו לא רוצים לוותר על המידה הזו, אלא צריכים לבוא לידי זיקוק, ניקוי. כוונון של המידה.
עיקר העבודה היא קודם כל בראש-
מציעה לך להסתכל ולבחון, ואפילו לכתוב לעצמך-
איפה אני אל מול זה? האם אני באמת עדינה כל כך? כמה אני רואה את הטוב שכן קיים במידה הזו אצלי? האם יש בעדינות שבי דברים שמונעים ממני לגלות חלקים נוספים וכוחות טובים שיש בי?
ומכאן לשאלה-
אילו כוחות יש בי שרוצים להתגלות? מהם נקודות האור שיש בי?
האם אני משקיעה בהם מספיק ונותנת להם מקום?
איך אני יכולה יותר?
אם אמרנו שעדינות עלולה לגרום להקטנה של עצמי, השאלות הללו באות כדי לעזור לנו להפוך את המבט שלנו על עצמינו למעריך יותר, יותר מכיר בכוחותינו.
ברגע שנחזיק מעצמינו באמת, באופן טבעי יכולות להיווצר חוסן נפשי ויציבות פנימית אמיתית- מול אמירות של אנשים, מול דברים שקורים לנו בחיים.
ברמה המעשית-
זה מתחיל בנתינת מקום לעצמך -
• להקדיש לעצמך חלונות זמן בלו"ז
• למצוא כשרונות ותחביבים חדשים🎨🩰
• ללמוד מהם הגבולות האישיים שלך- כמה את מוכנה לתת, מה נכון לך ומה כבר מעבר לכוחותייך או לא תואם את רצונך.
וממשיך באמירה ממך החוצה-
•לחפש מעגל חברתי ומקום בו תרגישי בנוח לדבר ולבטא את עצמך.
• עם אנשים שקרובים אלייך, נסי להביע איזשהו רצון שלא סיפרת עליו עד היום. אמירה שיושבת לך בלב ולא שיתפת. נסי לאתגר את עצמך כל פעם בקצת.
העבודה היא כמובן לכל החיים וביעדים קטנים, כל פעם עוד ביטוי קטן של עצמך, אז בסבלנות, צעד אחר צעד, כל פעם עוד גילוי של אור✨
ככל שנתחזק בלהיות אנחנו, באהבה למי שאנחנו, גם הנפש שלנו תתחזק ותתעצם, הכוחות יפרצו החוצה ויזרמו באופן בריא וטבעי יותר.
👈🏼 הרצון אל מול החברה
הצגת הרבה בשאלה שלך את הרצון להיות כמו כולם. ובאמת, המבט הזה שמסתכל על החברה ועל עצמינו בהשוואה הוא טבעי ונורמאלי.
אך במבט עמוק ונכון יותר החברה יכולה לשמש כמעין מראה, שמשקפת לנו את הדברים בהם אנחנו צריכים לגדול ולהתפתח בהם.
אם ראית משהו שקיים אצל מישהו אחר וזה נגע בך- זה מזמין אותך להתבוננות פנימה, באותה נקודה אצלך.
מבט כזה הוא טוב, הוא ממקד אותנו להסתכל על הבנייה שיכולה להתרחש, ולא על הפער וההבדל, שלרוב מחלישים.
נקודה נוספת חשובה היא ללמוד לעשות הפרדה. לא להתערבב. לזכור שמה ששייך לו- זה שלו, ומה ששלי- שלי. גם מה שאצלה נראה מדהים וזוהר וגדול, לרוב זה רק חלק מהתמונה, וגם לה יש מורכבות, שלפעמים אולי קצת נסתרת מעינינו.
ההפרדה תבוא גם ביחס לעצמך- חשוב לזכור שהערך שלך, הבטחון שלך בעצמך, השמחה שלך, הכבוד- הם שלך ומתוכך פנימה בלבד! בזכות הטוב שבך, ולא שייכים לאף אחד אחר.
כמובן שאנו מושפעים מהסביבה, באופן טבעי. אבל זה שריר שעלינו לאמן, כדי לחיות את החיים שהם הכי שלי, ביציבות ושלווה. כך כל אמירה של החברה תתפוס מקום קטן יותר. לא כל מחמאה תעיף אותי, ולא כל ביקורת תפגע בי ותערער .
שימי לב שהמניע לבירור הזה שאת עושה הוא רצון שלך, של הנפש. קול שבא מבפנים.
וגם שהיעד הוא מתוכך ומחובר לרצונותייך- להיות כמה שיותר אני. כדי שלי יהיה טוב יותר, שיותר אצליח למלא את תפקידי בעולם באופן מדויק.
בלי קשר לחברה.
תצליחי נשמה, בעוז ובענווה. שה' יאיר לך את הדרך בפשטות ושמחה.
אחינעם