שלום, קודם כל תודה רבה לכם.
אני פשוט מרגישה שנמאס לי נמאס לי כאילו לאיודעת לא מרגישה שום צורך. אני לא מעניינת אף אחד וכאילו לאיודעת לא מרגישה ששווה את זה. כאילו למה היא יותר ככה וככה . וכן יש לי חברות לא חסר אבל לאיןדעת לא מרגיש לי שאני חסרה להם לא מתעניינות בי לא משתפות ומרגיש לי חוסר. ואני לא מרכישה בנוח לדבר ולשתף. במיוחד שקשה עם ההורים ורבים כל היום. אומללה, בת לא משנה כמה . החברות שלי צופות בזה אז שלא תהיי בטעות שידעו שזה אני.
תןדה רבה לכם ואשמח אם תוכלו להעלות כמה שיותר מהר. א אלול
שלום !
נשמע מדברייך שאת נסערת.
את מעלה כמה נקודות -
1. את לא מרגישה בעצמך שום צורך, ושאת לא מעניינת אף אחד.
2. את מרגישה שזה מתבטא בכך שלא משתפים אותך.
3. את לא מרגישה בנוח לשתף בתחושות שלך.
לא הורים ולא חברות.
יקרה !
נשמע שאלו תחושות קשות.
מחזקת את זה שפנית. באמת כל הכבוד !!
עוד לפני מה עושים, רק שיהיה ברור- שיש בך ערך. ז'א גם אם את מרגישה שמצד החברות, ומצד ההורים את לא חסרה / לא משמעותית ח'ו. גם במידה והדברים באמת כך, אז ה' נטע בכל אחד מאתנו נשמה. ויש ערך לעצם החיים של כל יהודי כאן. לחיים יש ערך עצום, שלא נצליח לתפוס, לא משנה מה יעשה ומה עשה עם החיים שלו. הם לא מתחילים במעשים שלנו. הם לא מתחילים במה חושבים עלינו.
זה לא סותר את זה שכואב , מבלבל, מספק. אבל האמונה בנשמה האלוקית שלנו יכולה לתת כוח.
עכשיו אנסה אולי לתת כמה כיווני מחשבה -
יש לי שאלה אלייך, קודם כל.
האם תוכלי להצביע על מספר דברים טובים בחייך כעת ?
על נקודות יציבות שכן קיימות על אף החוסר שאת מרגישה ?
לא תמיד אפשר ישר לענות בביטחון. אבל אולי תנסי לחשוב.
עכשיו, לפעמים אנחנו לא מוכנים למצוא נק' אור וטוב כי אנחנו חושבים שבכך זה יגמד את התחושות (אליהן צריך למצוא פתרון ולתת מענה). ולכן אנחנו "מעדיפים" להיות בחוסר גמור.
אל תחשבי שאת מוותרת על מי שאת, על זה שכואב, כשאת מוצאת דברים טובים. זה רק גורם לנו להתבצר בכמה רע. כאילו שהאמת נמצאת בקצה אחד - כלומר ,
או שהכל גרוע, או שהכל טוב. לצאת מקצה אחד , זה להגיד שאני לא מוותרת על מה שאני מרגישה וזה שקשה. אבל בכל זאת לא טוב לי אז אולי יכול להיות שיש משהו יותר כולל וגדול שיכול לעזור.
אני רוצה שתנסי לראות את המכלול. הבנת התמונה שהיא יותר גדולה מהחוסר שיש כעת ושיש גם הרבה טוב בחייך, נותנת כוח להתמודד גם עם מה שחסר.
ובכלל זו האמת , שיש גם טוב, וגם פחות. והאמת היא מורכבת. כי היא מורכבת מהרבה חלקים.
א. מבחינה פרקטית אם לא נוח לך לשתף דמויות כמו הורים וחברות מסוימות , ממליצה מאוד לנסות לשתף דמות גדולה ממך. מורה , מחנכת, מדריכה גדולה.
לא להשאר בזה לבד.
לא להתבייש לבקש עזרה. תשובה חד'פ לא נותנת אותו מענה כמו קשר אמיתי עם דמות ששומעת ויודעת ומלווה.
אני חושבת שאי אפשר לעבור את החיים האלה בלי דמות כזו. לא משנה אם הכל טוב אצלך או שאתה מבולבל, בן כמה אתה , או אם אתה בן או בת. צריך דמות.
ב. זה שלא משתפים אותך בדברים מסוימים (שוב, קשה לי לדעת כי זה נאמר בכלליות) - האם זה אומר שאת לא חשובה לחברות ?
האם דברים נמדדים רק במה שאומרים ? האם זה שאנחנו חברים של הרבה אנשים אומר שכולם משתפים אותנו בכל מה שעובר עליהם כל הזמן? האם בזה נמדד קשר ?
לענ'ד התשובה היא לא.
והאמירה הזו משחררת מאוד.
לא כל החברות שלי יודעות הכל עליי ולא הכל הן משתפות אותי. זה לא אומר שהקשר בינינו פחות חזק , כי זה לא מתחיל ממה שנראה כלפי חוץ. זה מתחיל ממשהו פנימי חזק. והוא זה שגם מנביע את הבחוץ.
יש נושאים שיותר נוח לדבר עם x ויש נושאים שיותר נוח לדבר עם y.
ובכללי, עשי לעצמך כלל שלאורו תלכי- לא למדוד דברים בחיצוניותם.
בנוגע להורים, זה קורה. שפחות נוח לשתף דברים מסוימים. בעיקר אם יש תחושה של "מאיסה" קשה לפעמים לפנות אל אלו שהביאו אותנו ונותנים כל כולם עבורנו ולהגיד "קשה". זה לגמרי בסדר.
אבל יש עוד כתובות. לא להרים ידיים. זה הכי חשוב.
בכל מקרה, נניח ואת וחברותייך הייתן משתפות אחת את השנייה ונניח הקשר עם ההורים שלך היה טוב יותר, האם זה מחייב שלא היית מרגישה את מה שאת מרגישה ?
לא.
ז"א, את לא יכולה לדעת.
יכול להיות שזה משו באישיות שלך שהיית צריכה להפגיש עם החוסר הזה ע'מ לגדול.
כלומר , יכול להיות שהרצון הזה למדוד את עצמנו לפי מדד חיצוני (ושלא תטעי, כולנו נגועים בזה , את לא היחידה וצריך ללמוד להשתחרר מזה)
ולהגיד רק כשנהיה ככה, רק כשיגידו לנו ככה, רק כשדברים יהיו בצורה כזו, וכל ה'רק' לתלות באחרים,
אז אני אהיה שמחה ורגועה נכונות מראש לאכזבות.
הציפיות האלה , שאנחנו מצפים בעיקר מאחרים למלא תפקיד אצלנו, לפעול, לעשות, והם לא עושים, בעיקר כשאנחנו לא משתפים הן מסירות מעלינו את האחריות. הרבה יותר פשוט לתלות דברים באחרים ולחכות שיפעלו ויעשו עבורנו.
וזה לא שאחרים לא יכולים לסייע. אבל את הדרך שלי,
רק אני אוכל לעבור בסוף.
אף אחד אחר לא במקומי.
ואת הדרך שלך רק את תוכלי לעבור. אף אחד אחר לא במקומך.
ההשתחררות הזו מהמקום שמחפש בחוץ אשמים או מסייעים, (כולל אעיז לומר - הקב"ה) מכניס את הדברים פנימה אלייך, למקום בו זה בשליטתך וזה כשלעצמו כבר מרגיע. זה הופך אותך לפחות נפעלת ופסיבית.
זה לא מהמקום של
אפס ציפיות- אפס אכזבות.
אנשים רק יתקעו לך סכין בגב ולא באמת אכפת להם ממך.
ממש לא.
זו ההבנה שאת עולמך את לא תולה באחרים.
תחשבי על כך, אם אף אחד לא יעשה משהו עם החוסר שלך. אז כל החיים 'תסמכי על כולם' ותשארי במקום הזה ?
אלא מתקדמים ומשתדלים.
זו העיצה הראשונה של הילל הזקן הענוותן "אם אין אני לי- מי לי". עבורי , להתנער מרשימות האשמים זו עבודה !
אם היו עושים כך - חיי היו נראים אחרת, או אם לא היו עושים כך- חיי היו נראים אחרת.
מה זה יעזור לי?
יש לי שליטה מלאה רק על בנאדם אחד. אני.
אני לוקחת אחריות על החיים שלי. שוב , זה מורכב, זה קשה לפעמים.
אני כ'כ מבינה אותך. עבורי קניית החירות שלא תלויה בדברים מבחוץ היא לא פשוטה. וכל הכבוד שאת פונה ולא נשארת עם זה.
ושוב אלו שאלות ארוכות , איך אני לא נעשית תלויה באחרים, מפתחת מקום חרותי, ושמח. איך מידת השיתוף של אחרים אותי, לא מנהלת אותי. ומצד שני, יותר מסובך אפילו,
איך אני לא תלויה במילים טובות, במחמאות.
איך אני לא מגדירה את עצמי על פי הן. לא מהן אני מודדת את עצמי.
אבל אנחנו שואלים וגדלים, ובע'ה תגיעי לנקודה של יישוב הדעת.
אז בואי תנסי לחשוב מה את יכולה לעשות ?
את גם מכירה את עצמך הכי טוב.
לפעמים רצוי לשתף גם את ההורים, דווקא כשפותחים משהו אישי בפניהם, תופתעי לגלות עד כמה הם מכירים אותך, בכ'ז 18 שנים לא באות ברגל. זה יעזור לך שעיקר מי שמקיף אותך, נמצא איתך בחוסר. וגם מול חברותייך. את מוזמנת לומר להן - זה כואב לי שאתן ככה , במקום לחכות ש'יבינו לבד'. אני הבנתי שאני לא סומכת שאנשים ידעו ויבינו.
אני אומר להם בעצמי. זה משחרר מאוד. ומותר גם לא. לאט לאט.
מישהי אמרה לי, שלא חייבים לקדש את המורכבות. יש לנו תפיסה לפעמים שזו עבודת ה', החוסר הזה התמידי, שמלווה בתחושות לא טובות. אפשר גם להגיד טוב לי, בהיר לי. אני בכיוון. ואנחנו חותרים לשם. לא חותרים להשאר במקום הכואב(:
חיבוק גדול !
שלום !
מיכל