ש.
שאלתי לפני כמה זמן למה אין בתפילת שבע של שבת את ברכת שמע תפילתנו. אמרו לי שזה כדי שאדם לא יבקש דברים ומתוך כך יצטער שאין לו, או שיבקש רפואה ואז יתעצב שהאדם סובל וכולי.. אבל אז עלתה לי שאלה, הרי אומרים "שבת היא מלזעוק" הקבלה אומר ששבת זה הזמן הטוב ביותר לבקש ולזעוק אליו. איך זה מסתדר?
הרי אם אדם יזעק לה' על החסר, על רפואה או כל דבר אחר, הוא גם יכול להגיע לידי צער בשבת.
ולא סתם עוד אומרים "..ורפואה קרובה לבוא" ככה שעדיף לבקש ולזעוק בשבת.
ת.
שלום לך! שאלה טובה.
אכן, אחת מהסיבות שלא מבקשים בקשות בתפילת עמידה של שבת היא כדי לא לבוא לידי צער. כך נאמר במדרש תנחומא (וירא א): "וּלְפִיכָךְ אֵין מִתְפַּלְּלִין בַּשַּׁבָּת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, שֶׁאִם יִהְיֶה לוֹ חוֹלֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, נִזְכָּר בְּרוֹפֵא חוֹלֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְהוּא מֵצֵר, וְהַשַּׁבָּת נִתְּנָה לְיִשְׂרָאֵל לִקְדֻשָּׁה לְעֹנֶג וְלִמְנוּחָה וְלֹא לְצַעַר, לְכָךְ מִתְפַּלֵּל שָׁלֹש בְּרָכוֹת רִאשׁוֹנוֹת וְשָׁלֹש אַחֲרוֹנוֹת וְהַמְּנוּחָה בָּאֶמְצַע."
כחלק מאותה ההוראה להימנע מצער בשבת, מתנהל דיון בתלמוד (שבת י"ב ע"א) לגבי ביקור חולים בשבת. מוסכם על כולם שאסור לזעוק על חולה בשבת, ומובאת מחלוקת תנאים באיזה אופן בדיוק מותר לבקר חולים בשבת בלי שיהיה חשש שהמבקר יזעק ויצטער. אחת מהדעות שם היא זו: "תָּנוּ רַבָּנַן, הַנִּכְנָס לְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה אוֹמֵר: שַׁבָּת הִיא מִלִּזְעוֹק, וּרְפוּאָה קְרוֹבָה לָבֹא". פירוש: מי שבא לבקר את החולה אומר לו - "שבת עכשיו, ולכן אסור לזעוק, אבל תדע לך שאף על פי כן רפואתך קרובה".
יוצא מכאן שמשמעות הביטוי "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא" אינה שיום השבת הוא זמן טוב לזעוק; להיפך - הביטוי אומר שהרפואה קרובה למרות שאסור לזעוק בשבת. שבת היא לא זמן להתפלל בו על צרות ומחלות.
כתבת בשאלתך שעל פי הקבלה שבת היא הזמן הטוב ביותר לזעוק ולבקש רחמים. לא מצאתי אף מקור שאומר כך, וכל המקורות שקראתי אומרים הפוך. מה שכן, יש כמה שהסבירו בדרכים שונות ששבת היא יום של ברכה ושפע, ולכן ממילא הקב"ה מברך ומושיע אותנו גם בלי שנתפלל על כך. לפי זה "רפואה קרובה לבוא" בשבת בלי שנצטרך בכלל להתחנן ולזעוק.
עדיין נשאלת השאלה - אם אסור לזעוק ולהתפלל על חולים בשבת, איך אנחנו אומרים 'מי שברך לחולים' בקריאת התורה?
רבי יוסף קארו התייחס לשאלה זו בספר השו"ת 'אבקת רוכל' (סי' יב), וזו לשונו: "ונראה לי שהטעם, מפני שלא מנעו חכמים להתפלל על החולה אלא כשהוא בענין שמאותה התפילה ימשך צער לחולה או למבקר. אבל כשאומרים 'מי שברך' אין הכוונה להתפלל עליו בדרך תפילה ממש, אלא לומר שירצה השם פעליו וצדקותיו תזכרנה לפני ה', ובזכות זה ירפאהו רפואה שלימה, ואין דברים אלו מעוררים צער ובכי אלא מחזקים לב החולה ולב אוהביו ומיודעיו להבטיחם שינצל מחוליו"
תשובתו של ר' יוסף קארו היא ש'מי שברך' אינה תפילה של תחנונים האסורה בשבת. מטרתה היא להזכיר את החולה לפני הקב"ה מתוך ואמונה שהקב"ה ירפא אותו, ודבר זה אינו אסור בשבת. הוא מוסיף שדווקא אמירת 'מי שברך' יכולה להפחית את צער החולה ומשפחתו ע"י חיזוק ליבם ואמונתם שהקב"ה אכן ישלח לו רפואה. כך יוצא שבאמירת 'מי שברך לחולים' אנחנו רק מוסיפים נחת ורוגע בשבת, ולא גורעים.
יהי רצון שנזכה להתענג ולשמוח בשבתות באמת!
מקווה שעניתי,
יוני. 😊