היי, אני ואח שלי הקטן כל הזמן רבים ואני לא מצליחה להיות איתו בשלום ליותר מחמש דקות.. גם כשאני מנסה להיות איות תו בסדר הוא ממשיך לעצבן אותי ואני לא יודעת כבר מה לעשות.. אשמח לעזרה🙏
אני מרגישה לפעמים שאני לא באמת שולטת במה שאני עושה לדוגמא, דחייה של מטלות או קימה בבוקר, זה גורם לי להרבה תסכול והרגשה של בזבוז וחוסר אונים.
היי🤗קודם כל, תודה על האפשרות לשאול שאלות ולקבל תשובות בפורום נוח ונעים, יישר כוח!😄 אני בת 18 וקצת, שנת שירות ראשונה, אני בדיוק בתקופה בה אני צריכה להחליט החלטות לגבי העתיד שלי ויש לי חלומות רבים לעתיד. הבעיה היחידה היא שנולדתי בבית קצת מגביל, לכל ילד יש תכנית מוכנה מראש, מה הוא יעשה בחיים, עם מי יתחתן וכו'. אני לא מעוניינת למרוד או לעשות מהומות והחלומות שלי גם הם אינם פורצי דרך או גבול. הבעיה היא שאם אנסה להגשים אותם אשבור להוריי את הלב. והנה אני מגיעה סוף סוף לשאלה😅 מה עליי לעשות? כשכיבוד הורים מונח מצד אחד של המאזניים ומן הצד השני ההגשמה העצמית והשמחה שלי?
אני עוברת דיכאון, וזה הדיכאון הראשון שלי בחיים. המציאות החדשה עושה לי יותר מידי רע. אני בנאדם שמח ברמות. בוכה רק במקרים קיצוניים והכרחיים. ואני לא מפסיקה לבכות. לפחות פעם ביום. המצב הזה נוראי בשבילי. המצב בבית לא עוזר, אני בכורה וכל היום צועקים עליי. ולא צועקים בצורה של פשוט הרמת קול. יש טון של שנאה בקול שלהם. אני יודעת שזה לא נכון, אבל הם רק צועקים עליי כל הזמן ורק מקטינים אותי. אני לא יודעת מה לעשות. וממש קשה לי לעשות כיבוד הורים ככה. השאלה שלי האם זה בעצם הגיוני שיהיה לי קשה נורא לכבד אותם ומה אפשר לעשות ועוד שאלה, זה איך אפשר לצאת מהדיכאון הזה. אני לא יכולה לראות את חברות שלי, זום עושה לי יותר רע כי זה מרגיש שכולם בכלא ואני גם לא כל היום בפלאפון, אני נכנסת לשיעורים של מדרשות וישיבות, אבל זה לא עושה הבדל.... אני חייבת עזרהה מהררר😓💗
*שאלה:* דבר ראשון תודה רבה שיש מקום בו אפשר לקבל מענה על כל מיני שאלות, אתם עושים עבודת קודש! דבר שני- בחודשים האחרונים קרוע בין 2 עולמות בחיים שלי, מצד אחד יש את עולם התורה שאני מחובר אליו ורוצה להתחבר אליו עוד ואפילו כבר סגרתי ישיבת הסדר לשנה הבאה, אבל מצד שני יש את הכיף של בנים ובנות ביחד, ואני נמצא בקבוצה כזאת ובכל פעם שאני נמצא איתם אני מרגיש שאני בוגד בעצמי ובאמונות שלי ואפילו לא שמרתי נגיעה לזמן מסוים.. אבל עדיין ממש כיף לי איתם והם חברים שלי... אז זה הכיף כנגד התורה..
*שאלה:* מרגישה שהתרחקתי מעצמי בטירוף! עד לפני כמה זמן הרגשתי שאני ממש מכירה את עצמי. יודעת מה נקודות החוזק שלי, מה נקודות החולשה, מה אני אוהבת, מה הערכים והעקרונות שלי, במה אני מאמינה... בזמן האחרון פתאום אני מוצאת את עצמי יותר ויותר בפלאפון, פחות ופחות רוצה לעשות את הדברים שאני אוהבת, כבר לא חייה את מה שאני מאמינה בו, כבר לא מכירה את עצמי. וזה לא ממקום של בירור או חוסר אמונה, זה ממקום של בלבול שדברים חיצוניים גורמים לי (נגיד משפחה, חברים)... מרגישה שנכנסתי ללופ נוראי ואני פשוט לא יודעת איך לצאת ממנו...
*ש.* שלום.. אתם עושים עבודה מדהימה. אשריכם! יש לי שאלה קצת רגישה.. מקווה שתבינו אותה. איך נאמר.. אני לא בחורה רזה. ההפך הגמור מכך. כן מטופחת ושומרת על עצמה בניקיון וסטייל אבל תמיד המכשול של המשקל עמד לי. אני משתדלת שהוא לא. ממש. אבל בסוף.. זה מחלחל פנימה. אנשים מסתכלים עלי שונה, החברות שאוהבות מתייחסות לכך, המשפחה שזה בכלל כואב ההערות, אבל אפילו בזוגיות! אני עד היום זוכרת זוגיות אחת מקסימה שהייתה לי עם מישהו שאני יודעת שהמשקל שלי הפריע לו. עכשיו אני הכי משתדלת לשמור על עצמי, לאכול נכון ולעשות כושר- אבל לגוף שלי זה לא עובד. מה לעשות, זה הגוף שלי, ככה נבראתי ואנשים לא מפסיקים לשפוט! נמאס לי לחיות בתחושה ששופטים אותי, שמסתכלים עלי אוכלת וחושבים שאני איזו מסכנה. דייי אני לא מסוגלת לרדוף אחרי המשקל שלי כל חיי. אני חייבת לשנות משהו בהסתכלות שלי על העיניין כדי להשתפר, אבל אני לא יודעת מה.. רעיון?