אני אשתדל לפרט כמה שיותר את השאלה- הייתי בקשר של חודשיים ואני ממש מרגישה שהוא החצי שלי.. פשוט ככה! חיבור נפשי שאי אפשר להסביר במילים. כל מה שאני רוצה בבעלי- יש בו! בהכי פשטות שיש. לפני חודש וחצי נפרדנו בגלל הגיל והעניין של לאפשר בניית אישיות לכל אחד. אני מרגישה פספוס..שאיבדתי אותו. ברור לי שאם הוא שלי- הוא יהיה שלי גם בעתיד. אבל בהרגשה- הפרידה הזאת ומה שנגרם ממנה, גרם לי לאבד אותו. אולי עכשיו זה חלון הזדמנויות לשיח איתו? הפרידה הוציאה ממני משהו שלא אופייני לי, זה גרם לו לקחת המון צעדים אחורה ולצאת בהצ הרה שלעולם לא נחזור. (והאמת, זה לא האדם שהכרתי.. זה משהו שגרם גם לי לקחת צעד אחורה. הבנתי את המקום שלו לחלוטין! אבל זאת אמירה מוגזמת.. בעיקר כשהוא מכיר אותי) נכון שזה לא אופייני לי, אבל זאת אני. זה לא הגיע מהמקום שהוא פירש את זה. זה הגיע ממקום אחר לגמרי. היה לי מאוד קשה לעמוד בפרידה, היינו כל כך קשורים נפשית והרגשתי שחלק ממני פשוט נקרע.. בכיתי שבועיים שלמים ובקושי יצאתי מהמיטה,נתתי לעצמי את המקום לפרוק. עכשיו, שעבר זמן ומצד אחד זה לא טרי מאוד ומצד שני לא נשכח (זה לעולם לא ישכח..) אני מרגישה שיש מקום לשיח איתו. אני מרגישה שזה הכי זה שיש, שהוא בעלי. משהו בתוכי אומר לי לא לוותר ומצד שני- אני רוצה לכבד אותו ואת ההחלטה שלו.