שלום(: תודה רבה על הזכות לשאול פה! אז ככה, אני בת 18 עכשיו בשנה ראשונה לשירות.. מתכננת בעז"ה לעשות שנה הבאה מדרשה מלאה. ואני חושבת שארצה להתחיל לצאת כבר שנה הבאה, ואפילו להתחתן כשאסיים את המדרשה בע"ה.. אבל פתאום מתחילות לצוץ לי מחשבות ודאגות מבחינה כלכלית איך נסתדר בעלי ואני? אני רוצה ללמוד קודם לעשות תוארכדי שאוכל גם לפרנס אבל אני לא רוצה לחכות ולא להתחיל לצאת עד שיהיה לי תואר ביד.. וגם מהצד שלו, אם הוא יהיה בישיבה/בצבא ולא יהיה הרבה הכנסות מהצד שלו , או שהוא יהיה בכלל בגיל שלי.. איך מסתדרים עם זה?? אני מכירה זוג שהתחתנו צעירים והם גרים אצל ההורים שלה, ואני ממש לא רוצה להיות ככה.. יש את העניין להשליך על ה' ואני כל כך מאמינה בו וסומכת עליו!! ופעם בכלל לא הייתה לי התלבטות בכלום, הייתי בטוה שה' יעזור וגם עכשיו אני בטוחה בזה.. פשוט אני קצת ריאלית וחושבת שאני צריכה גם השתדלות מהצד שלי. ואני באמת לא יודעת איך צריך להתנהל עם זה..? לא לעשות מדרשה שנה הבאה וללכת לעבוד/ללמוד? זה גם אופציה אבל אני חלמתי תמיד לעשות מדרשה והנשמה שלי צמאה לזה כל כך.!! אשמח לעזרה... אין לי מושג מה לעשות..
הלן, אני מבין שאתם די בגילאים שלי אז אולי תוכלי לתרום מהניסיון שלכם. אני יוצא לדייטים כבר שנתיים (בשביל ההבנה, יצאתי כבר עם 16 בנות) ומרגיש שנגמרו לי הכוחות. תמיד מגיע לדייטים גמור נפשית וכל בעיה קטנה שנוצרת בקשר שוברת אותי. מרגיש שחוק, מרגיש שהאמונה הולכת ודועכת. בעבר הייתי שואב כוחות מהאמונה, אבל אני מרגיש שכבר אין לי מה לשאוב ממנה, היא לא מקור הכוח שלי יותר (ואם האמונה לא, אז מה בעולם כן???) ובעיקר אני מגיע לדייט בלי שום אמונה שהוא יצליח... שמעתי הרבה שיחות אמונה לחיזוק, עשיתי הרבה הפסקות שלכאורה היו צריכות לטעון אותי. וכלום לא עוזר... חבריי הטובים נשואים עם הבחורה הראשונה שלהם ולא מכירים את ההרגשה וכך יוצא שאין לי למי לפרוק באמת. מרגיש מיואש... וזה מקרין על כל החיים שלי. קשה לי מאוד להתרומם ומתהלך בעולם כבוי... אשמח לעזרתכם... אני ממש אשמח שרווק/ה שמכיר/ה את ההרגשה יענה או נשוא/ה שהתחתנ/ה כעבור הרבה זמן. תודה! בן 22