היי, אני ברוח הזמן העגום של השואה, רוצה לשאול שאלה שחשבתי עליה, אני מתמודדת עם קשיים ודברים שאנשים אחרים בהחלט לא מתמודדים איתה, אני מרגישה שנמאס לי כבר. אני כל הזמן סובלת בשקט, אבל מצד שני יש צד אחר שבי שאומר,-אז מה??היו ויש אנשים שסובלים יותר ממך, גם בשואה וגם בכלל. הצד הזה אומר לי שאני צריכה לשתוק להתמודד, אבל נמאס לי כל כך. האם זהו היצר הרע או ההיגיון שבי-מציאותיות.?? ובנוסף , אני לא מבינה למה הקב"ה נותן לי להתמודד עם כאלה קשיים, אני מקווה שבסוף כל זה יהיה רק טוב, אבל כל כך קשה להסתכל קדימה שאני במצב כזה, והאמת תחושות אלה גורמות לי לטינה לאנשים שמצליחים סביבי, אני מרגישה שאין להם זכות להתלונן כשאני במצב כזה, ושהם לא מבינים אותי. אני יודעת שלכל אדם יש את הצרות שלו, אבל לרובם יש אדם שיתמוך, לי אין, כי אני נאטמת בפני אחרים ומאוד מתונה, סומכת רק עצמי. וכבר ממש קשה לי עם זה. סליחה על שהעמסתי ככה ,אבל אני מרגישה חוסר איזון. מקווה ממש לתשובה (:
*ש.* שלום! דבר ראשון תודה רבה לכם! אתם עושים ממש עבודת קודש! האמת שאני לא בדיוק יודעת להגדיר את המצב הזה שאני בו עכשיו. אני מצד אחד באמת מאמינה בה', מאמינה שהוא אוהב אותי, מאמינה שהוא רואה אותי ודואג לי בכל רגע נתון, מאמינה שהכל ממנו... אבל אני לא יודעת איך זה קורה ולמה, דווקא האמונה הזאת שתמיד גרמה לי לשמחה ונחת, בזמן האחרון גורמת לי לתסכול. אני באמת לא יודעת איך להסביר את זה, אבל נגיד אתמול פשוט מצאתי את עצמי יושבת בחוץ לבד, אני וה' ופשוט בוכה את חיי איך זה יכול להיות?? איך זה שהאמונה שהיא מקור השמחה של יהודי, הופכת אצלי למקור של תסכול?? ומה לעשות עם זה? שמיניסטית...
*ש* קודם כל תודה רבה!! אני בת 15.5 אני מרגישה שבשנה האחרונה הביטחון העצמי שלי קצת ירד(אני לא יודעת בוודאות שזה מה שקרה) אבל זה מתבטא בזה שיותר ויותר קורה לי שאני מתקשה להתבטא בדיבור- מתבלבלת במילים, מדברת בטון מאוד הססני או מתקשה לבטא בדיוק את מה שאני רוצה להגיד. לפעמים פשוט מעייף אותי לדבר כי זה שואב ממני הרבה כוח. כוח נפשי... לא פיזי. חשוב להדגיש שזה ממש רק בשנה האחרונה בדרך כלל אני דווקא בולטת ביכולת דיבור והתבטאות יפה. אשמח אם יהיה לכם רעיון איך לעזור לי, תודה(:
ש. קודם כל תודה על הפרוייקט הזה !! אני מחפשת משמעות , להיות משמעותית , לעשות משהו משמעותי. הנושא הזה מעסיק אותי מאוד אך לאחרונה בגלל הקורונה והזמן הפנוי שנוצר זה מעסיק אותי אפילו יותר. ברוך ה אני גדלה בבית דתי והחיים שלי גשמיים אך ברוך ה אני משתדלת תמיד להיות בעבודה למצוא את הדרך הנכונה לי , התקדמות בעבודת המידות ובהוספת רוחניות לחיים. *אבל אני מחפשת יותר מזה!!* הכוונה היא שאני מרגישה שהסדר יום שלי די מתנהל אותו דבר , שגרה כזה.. כל יום לימודים, חברות , משפחה , מנסה להכניס לימוד לנפש , ברוך ה נכנסה לי השנה גם הדרכה של בנות חילוניות שמאוד מוסיפה. אבל אני מחפשת ורוצה לעשות משהו גדול , שיספק ויעסיק אותי , כרגע אני מרגישה שאני לא מלאה , שחסר לי משהו. זה מאוד מעסיק אותי ואני לא כ''כ יודעת מה ואיך לעשות אשמח ממש לעצות ודברים שיכול לעזור לי תודה!!
היי(: תודה רבה על האפשרות לשאול! אתם פשוט לא יודעים מה זה עושה! אשריכם! אז ככה, אני כעסנית. כל הזמן כועסת וחסרת סבלנות. מתפוצצת ככה מידי פעם לפעם ואם לא אז שומרת טינה למשך ח ו ד ש י ם. ועכשיו בבית עם האחים החוסר סבלנות מתגלה ברום הודו מה שנקרא... אממ יש לכם עצות? אשמח ממש... תודה מראש!
הי! קראתי ספר על מישהי שהיא נוער בסיכון, ופתאום קלטתי כמה שאני מזדהה איתה כל כך, עם כל התחושות שלה כלפי העולם ועם ההרגשה המחרפנת הזאת שאף אחד לא מסוגל להבין אותך, וגם את מי שכן אני מפחדת לשתף. אני כבר מרגישה איך העולם הרוחני שלי התדרדר מאז שהתחילו אצלי התחושות האלה, והספר הזה ממש עורר בי פחד, כי אני לא רוצה להגיע למקום הזה של נוער בסיכון. אני יודעת מי אני, ואני יודעת שאני לא כזאת. וחוץ מזה, גם הייתי שמחה להתקרב בחזרה לה'...
ממש קשה לי לסלוח, אני לא בן אדם שנפגע מאוד בקלות, אני ממש משתדלת "להחליק" על דברים שפוגעים בי ולסלוח מאוד מהר, אבל ברגע שמישהו פוגע בי/מעליב אותי/אומר מילה לא במקום שבאמת פגעה בי, אני יכולה לזכור לו את זה המון המון זמן בלי באמת לסלוח לו, לפעמים זה גם דברים שהבן אדם שפגע שכח כבר ורק לי זה עדין יושב על הלב. מה אפשר לעשות? עצות איך אפשר לסלוח?
כל המשפחה שלי ממש מוזיקלית וכולם שרים ממש ממש יפה. חוץ ממני. יש לי קול של עורב, לא צוחקת. עכשיו זה אולי נראה כמו משהו שטחי אבל זה ממש מפריע לי. נגיד שרים בסעודת שבת או שירי נשמה בסניף, אני לא מרגישה בנוח לשיר. מרגישה שזה מעבר למשהו שטחי, כולם נורא מהללים את השירה ומסבירים שהיא דרך חיבור לה' ופשוט לי אין את זה. אין לי את החיבור דרך השירה. להפסיק לשיר? לנסות עוד? זה באמת כל כך מחבר?
כמה נכון לתת משמעות למקרים שקורים לנו? למשל אם קורה לי משהו טוב/רע זה כי עשיתי משהו טוב/רע או שמה שאני מנסה לעשות נכון/לא נכון?
אני מאמינה שהקב"ה לא חייב לנו כלום. אנחנו מתפללים ומקווים לחסדי שמים.. אבל לא פעם אמרו לי שאם אתפלל על משהו מסויים, הקב"ה ייתן לנו סימן מסויים מה לעשות בעיניין או ישלח עצה/הכוונה. אני מרגישה כל כך לבד בעיניין הזה. אני לאחרונה מתפללת רבות על עיניין מסוים, ומאז מרגישה ניתוק. כאילו מה שאני אומרת לה' עובר איזה סינון לא ברור. ביקשתי מהקב"ה שאם מה שאני מתפללת עברו לא נכון לי אז שיעזור לי להעביר את המחשבה/הרצון או שיראה לי כיוון בעיניין הזה כי זה כל כך מתסכל. (קרוב לשנה של תפילות) כל כך מרגישה עזובה. מאז אני מרגישה שאין לי ברכה בהרבה דברים. פשוט שהוא בוחן אותי אבל זמן ארוך מידי. אני רוצה עזרה, כיוון, משהו!! אבל אין תגובה וזה רק נותן בי יותר ספקות. לפעמים אני מרגישה שזה ככה בגלל הקושי שלי בכיבוד הורים. אם הקב"ה רואה שקשה לי, למה לבחון אותי ככה חזק?;?! בת18
בהכרח העולם נברא על ידי אלוה אין סופי וקשה להתווכח על זה. אבל איך נדע שהוא לא ברא את העולם ופשוט ''עזב'' אותו, או נתן למלאכים להנהיג אותו אבל האלוה עצמו כבר לא קשור אליו? אני מכיר תפיסה שבדומה להורים שמגדים את ילדיהם, בהתחלה מאכלים אותו ודואגים לו להכל ולאט לאט משחררים והוא מתחיל לחיות בעצמו, כך הקב''ה בתחילה הראה ניסים לעמ''י והוציא אותם ממצרים וכך הוא נותן להם להמשיך להאמין בו גם בלי בהניסים בהמשך השנים. אבל מי מבטיח לנו שבין הניסים של יציאת מצרים עד היום הקב''ה לא פשוט עזב את העולם ואנחנו כאן חיים בלי אלוה (ולכך גם כנראה אין משמעות למצוות או הליכה בדרכי ה') אפשר לאמר שההיגיון האנושי שלנו לא מתאים עם דבר כזה שמישהו יעזוב דבר שהוא בנה כך, אבל מדובר באלוה כך שלא נכון פשוט להשוות את ההיגיון שלנו לדרכיו.
*ש.* היי מה נשמע? יש לי בעיה אני סוג של מכורה לדבר מסוים כל פעם אני אומרת די זה עברה אני יפסיק ולא יעבור על זה שוב, איכשהו בסוף אני מוצאת את עצמי שוב עושה את זה.. יש לכם רעיון איך אני יכולה להתגבר או להיגמל מזה?