ש. שלום, דבר ראשון הפרויקט הזה באמת מדהים והמון שאלות שהיו לי נפתרו או לפחות השתפרות בעקבות שאלות שאחרים שאלו והתשובות המדהימות שעניתם. והנה השאלה שלי: תמיד כשאני נפגשת עם אנשים חדשים, ויוצאת אפילו קצת מאזור הנוחות שלי, לפני כל מילה שאני אומרת אני שואלת את עצמי: מה הם יחשבו עליי? האם הם אוהבים אותי? ואחרי כל מילה אני חושבת: מה הם חשבו עליי? בטח הם לא סובלים אותי וכו' ואני פשוט מורידה את עצמי לא רק כשאני פוגשת אנשים חדשים, גם כשאני נפגשת עם אנשים שאני מכירה אבל שהם לא החברות הקרובות שלי אני מרגישה ככה... הבעיה היא שחשבתי על זה, ואני פשוט לא מבינה ממה זה נובע? באמת שביטחון עצמי הוא לא בעיה אצלי, אני מודעת מאוד ליכולות שלי ובטוחה בעצמי, יש לי חברות מדהימות, משפחה וחניכות שאוהבים אותי מאוד ואני גם יודעת שמבחוץ אני נראית חברותית וכריזמטית. אבל פשוט מבפנים אני לא מפסיקה לאכול את עצמי וזה הגיע לרמה שאני לפעמים אוותר על יציאות כי אני יודעת שאני אחזור הביתה ואשב ואחשוב על כל מילה אמרתי. וזה מלחיץ אותי במיוחד כי שנה הבאה בעזרת ה' אני אמורה להתחיל מסגרת חדשה לגמרי ואני מפחדת איך צריך שאני אתנהג לעצמי ואיך יקבלו אותי בסביבה החדשה. נשמע הגיוני?
ש. היי, אני יודעת ששולחים לכם מלא שאלות בנושא בנים-בנות וסליחה שאני יוצאת בנאלית ושואלת גם על הנושא הזה.. אז ככה, מכיתה ח' תמיד "הדביקו" לי בנים... אני אסביר: נגיד היה בן ואנשים ראו שאנחנו קצת מתחילים להתקרב אז מיד החליטו בשבילי שאנחנו מתאימים ושאני "מאוהבת" בו. זה הגיע לרמות קצת קיצוניות, היה איתי מישהו שחצי מהסניף החליט שנהיה מתישהו בחיים ביחד ושאני "דלוקה" עליו עד שהוא בעצמו כבר חשב שזה נכון! (כמובן שזה לא היה נכון משום כיוון). לא תמיד אנשים התכוונו לזה רציני, אבל זה נמשך ונמשך עד שהיו אנשים חשבו שזה באמת אמיתי. אני ממש לא בן אדם שהולך תמיד למקומות עם בנים ואפילו להפך, אני ממש משתדלת להתרחק ממקומות מעורבים לצורך סתמי. לא יודעת איך להיפטר מזה!! ממש כבר מיואשת ומתוסכלת, אמרתי לחברות שלי שזה מפריע לי אבל זה לא עזר (אני אדגיש שזה ממש לא בא ממקום רע אלא מחוסר הבנה), ניסיתי להתייחס לדברים האלו בצחוק אבל זה גם לא עזר... בקיצור (וסליחה שהארכתי עד עכשיו) ממש אשמח לעצה טובה איך לגרום לחברות שלי להפסיק לעשות את זה ואיך לגרום לאנשים (ובמיוחד לבנים!) לא לחשוב שזה אמיתי...