מי אמר שדתות אחרות לא מאמינות גם באלוקים שלנו? הרי הרבה דתות מאמינות שיש מישהו שברא את העולם ועובדות אותו.. אז מי אמר שאת מי שהם עובדים זה לא מי שאנחנו עובדים כאילו אנחנו מתכוונים למישהו שבשמיים וגם הם אז תכלס זה אותו אחד (אנחנו לא יודעים איך הוא נראה פשוט מכוונים למי שבשמיים). הרבה מצוות הם גם מצוות בין אדם לחברו והתנהגות טובה שהרבה אנשים עושים גם ללא קשר לדת אז מי אמר שדתות אחרות זה לא כמו היהדות ומה ששונה זה בעצם השם שלנו ואולי קצת דברים שונים (לא מתכוון לעניין שאנחנו העם הנבחר)
יש לי קצת בלאגן בראש.... מה יעזור לנו המימוש העצמי? אם כבר מימוש עצמי אז מתוך שליחות לעמ"י ולא מתוך רצון רק לפתח את עצמך, כי זה לא נראה שזה נותן כל כך לעולם הבא... הייתי אומרת שזה קצת שריפת זמן רק לקדם את עצמך. מה תעשה עם זה אחר כך? מה השארת פה? נכון אם אדם הוא רופא וככה הוא מממש את עצמו, וזאת גם שליחות אז מעולה. ונכון המימוש עושה טוב, ואם טוב לך אתה יכול לתת לאחרים בצורה מעולה. אבל עדיין מרגיש לי מוזר שאני אפתח את עצמי רק בשביל עצמי, שאני אלמד משהו כדי שתהיה לי קריירה וכו. כי שוב, מה השארתי פה? בגיל 120 בעזרת השם זה לא ילך איתי הלאה. שוב תודה גדולה על כל כך הרבה!!!!
לא יכול עם אחותי יותר!!! במשך שנים, שנים אחותי הגדולה (בת 20! היא כבר לא ילדה) מתעצבנת וצורחת צרחות על כל דבר קטן שקורה שלא מוצא חן בעיניה. היא צועקת עליי ועל אחי הקטן (ואפילו על אמא שלי!) על בסיס יום יומי ומתבטאת בברוטליות. כל השנים סתמתי את הפה וספגתי את זה - אבל די, אחרי כל השנים האלה הגיעו מים עד נפש! ואני שוקל לנתק ממנה קשר לחלוטין ולא לדבר איתה יותר (בנתיים חסמתי אותה בטלפון ובכל הרשתות החברתיות). במשפחה מנסים לדבר איתה על זה אבל היא ממשיכה בשלה ולא אכפת לה בכלל. בנוסף לכל הצרחות וההתבטאויות הגסות היא גם לא מתחשבת ולא רואה את הדבשת של עצמה. יכול לצאת מצב שהיא מעירה לי על משהו (בבוטות ובעצבים) ויום אחר כך היא עושה בעצמה את אותו הדבר!! פשוט צביעות. ולכן אני ממש שוקל ברצינות לנתק ממנה כל קשר אבל אני יודע שאם אעשה זאת אצער מאוד את אבי.. מה לעשות? נ.ב: הצעתי להורים שלי לקחת אותה לטיפול אבל ההורים שלי טוענים שהיא כבר גדולה וזה צריך לבוא ממנה (ותאמינו לי, הדבר האחרון שאחותי תרצה זה ללכת לטיפול) אשמח לתשובה.
ש. חשבתי על זה וכל הבנים שאני מכירה שהם יותר "דוסים" הם מאוד מאוד שוביניסטים. אני ממש לא מבינה את זה! דווקא בתורה האישה היא מאוד מורמת ומאוד מכובדת. דווקא הדוסים אמורים הכי לכבד נשים. "בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ובזכותן ניגאל"- לא נראה לי שאם כל הנשים יהיו במטבח כל היום הפסוק הזה יתקיים. זה גם מאוד מציק כל היום שיורדים עלייך ומנחיתים אותך רק כי נולדת בת ולא בן. אני מאוד אשמח לתשובה מכם.
ש. הי אני זכר והתחלתי לשמור את הברית ומזה יוצא לשמור את העיניים. המשפחה שלי מתכוונת ללכת למלון באילת עוד שבועיים ואני לא חושב שזה רעיון טוב כי זה מעורב וכו’ אני גם מתבייש גם להגיד להם שאני התחלתי לשמור את העיניים. יש לכם איזה עצה בשבילי?
ש. היי נכנסתי להדרכה ב"ה לקבוצה בגיל קטן. אני ממש הייתי מאושרת עכשיו הבעיה זאת המדשית שלי היא כל הזמן דוחה דברים ונותנת לי לעשות הכל!! זה ממש מעצבן כי אני שמחה במה שקיבלתי אבל ומוכנה להשקיע מלא זה יוצא כאילו אנחנו לא משקיעות אבל אני ממש מנסה היא פשוט דוחה הכל ואני לא רוצה לעשות את הכל לבד. (כי היא אנוכית..) תודה רבה;)
ש. אהלןן:) קודם כל אתם פשוט אלופים שאין לי מילים!! אני מרגישה שאני נמצאת בדילמה מאד גדולה שהרבה מתמודדים איתה בתקופה האחרונה ביומיום, וזה בעצם השאלה עד כמה לשמור מהקורונה וכמה להרפות..?! אני חושבת שהחברה בגיל שלנו זה דבר מאד משמעותי וחשוב אבל אני כל כך מפחדת כשאני יוצאת להיפגש עם חברות שהם בכלל לא שומרות ולא נזהרות מהקורונה, ולנסוע באוטובוסים ולנסוע לחברות (כל החברות שלי גרות רחוק), וכשאני נמצאת באוטובוס או בסופר או בכל דבר כזה אני מפחדת ממממממש, אז לפעמים אני חושבת שעדיף שאני יישאר בבית מאשר לפחד ככה, אבל אי אפשר להיות כל היום בבית! זה כבר כל כך קשה! אני ממש זקוקה להיפגש עם חברות.. הפחד הכי גדול זה להדביק אחרים או להיות בבידודים.. כי תכלס לגיל שלנו זה לא יותר מידי מסוכן. אשמח להמלצה או עצה איך להתנהג בכל המצב ההזוי הזה.
אני שמיניסטית ואני מרגישה שנהייתי ממש בוגרת. כל הצחוקים שחברות שלי עושות כבר לא מעניינים אותי ואני מסתכלת על הצחוקים שלהם הרבה פעמים כמו משו קצת תינוקי. מרגישה פתאום שאני מחפשת יותר עומק ויותר משמעות ואני פשוט לא מוצאת תעצמי בתוך כל הציניות הלא מצחיקה והקצת תינוקיות הזאת. ואני חס וחלילה לא מזלזלת בחברות שלי. אני ממש אוהבת אותן ומעריכה אותן. זה גיל שפחות משנים את החברות כי כבר עוד רגע מסיימים... אבל אני ממש לא יודעת מה לעשות.. אולי זה לא טוב שנהייתי יותר רצינית? אני חושבת שגם הקורונה הזאת מאד מבגרת כי היא מעמידה אותנו בכל מיני אתגרים לא שגרתיים, ואולי גם זה שאני פחות פוגשת את חברות שלי כי הם גרות רחוק ממני ואנחנו לא באולפנה אולי זה גם מוסיף לרצינות שנהייתה לי...אבל אני לא יודעת אם המצב הזה הגיוני וטוב וזה הגיל או שאני צריכה כל הזמן לזרום איתם ולצחוק ולשמוח אפילו שזה לא דברים שהכי מצחיקים וכו' ושזה לא טוב שנהייתי כזאת בוגרת ורצינית.. וזה לא שאני לא יודעת לשמוח ולצחוק עכשיו, אלא פשוט מרגיש הרבה פעמים קצת ילדותי הצחוקים שלהם.
אני מתוסכלת..איך להתייחס לרבנים שמתנהגים לא כראוי?מצד אחד-כבוד..הם רבנים. הם אנשים שבוגרים ממני ואני מחויבת לכבד אותם.מצד שני-הם עשו דברים מזעזעים ונוראים! יש כל כך הרבה להעריץ ובאותה מידה יש על מה להזדעזע.
ש. טוב ממש דחוף כי זה למחר...אז אני חוזרת ללמוד מחר... לצערי. לגמרי לצערי. היה לי כל כך כיף בבית, ועם החברות הקודמות שלי שכל כך התגעגעתי אליהן. הימים היו ב"ה מלאים, הייתה לי שליטה על החיים שלי. אין לי כוחות נפשיים לחזור. שום געגוע לחברות מהאולפנה (שכמעט לא שמרתי איתן על קשר... בסוף חברות חייבת מפגש פיזי, וחוץ מזה בסוף אני מכירה אותן שנה עם הקורונה, ואת החברות מהבית 15 שנה והן כאן לידי) התחלתי לשנוא את האולפנה בזמן הזה, מכל כך הרבה סיבות, שבאמת שאם לא היה קורונה הייתי עוברת...אין לי כוח להשקיע בנסיעות בשביל כזה מקום. וגם בפנימייה כבר לא יהיה כיף...שעות ניקיון, חובת מסכות, ואני תקועה 24 שעות עם אותן 15 בנות של הקפסולה שלי שבכלל לא בחרתי ואני לא כזה בקשר איתן. וגם לקחו את כל הבונוס של האולפנה.. החדר אוכל, הימי עיון, השיחות, השבתות, הטיולים.. נטו ללמוד ומדי פעם משחקים בקפסולות. דיי כבר עדיף להישאר בבית עד השמינית!!
הכרתי ילד שהיה ידיד טוב ממש שלי והיינו מאוד קרובים בחמישה חודשים האחרונים והוא מגיע ממקום שלא נהוג לדבר עם בנות וזה מאוד חריג ואחרי הרבה לבטים הוא החליט לסיים את הקשר, אני מאוד מבינה ומכבדת אותו ומאמינה שאם הוא צריך להיות בחיי הוא יהיה, אבל כרגע אני לא מצליחה להתמודד עם הכאב, עם הגעגוע, אני מרגישה כאילו יש לי משקולת על הלב, זה קרה לפני 4 ימים בערך וממש ירדתי במשקל מאז אני ממש מפחדת שאני נכנסת למצב שלא אצליח לקום ממנו, ושאני אהרוס את הדמות החזקה שבניתי עד עכשיו, הרוחנית, שעובדת על החוסן הנפשי.. כי אני רק בוכה ומרגישה חלשה. אני ממש אשמח לעצות איך קמים וממשיכים הלאה, תודה רבה.
ש. למה כל כך אכפת לנו ממראה חיצוני (שלנו או של אחרים)? והאם זה צריך להיות ככה?