כשאני נמצאת בחברה ונגיד יש סבב וכל אחד צריך לדבר אני ממש נלחצת לפני שמגיע התור שלי לדבר ומתחילה להזיע וזה מלחיץ עוד יותר שלא יראו וכו..(אני לא יודעת למה אין באמת סיבה להילחץ..), ואז אחרי שאני מדברת כאילו משהו משחרר ואני בכלל לא מבינה למה הייתי בלחץ לפני זה ..וזה חוזר על עצמו כל פעם מחדש וה קצת מתסכל..מן הרגשת לחץ שאולי לא אגיד דברים טובים או שלא יגיבו על מה שאגיד וכאלה..וגם הרבה פעמים אני מרגישה שמסתכלים עלי ובוחנים אותי ואז אני קופאת במקום כזה ולא מצליחה להתנהל בחופשיות.. (בד"כ ההרגשה הזאת זה מאנשים בעלי סמכות גבוהה ממני נגיד מורה), וגם נגיד שאני צריכה לדבר עם מישהו בעל סמכות אני נלחצת מאוד..זה פעם היה יותר חזק והיום קצת השתפר אבל עדין אני מתלבטת אם זה מצריך טיפול וזה ממש בעיה או שזה הגיוני וקורה להרבה אנשים ושערים לא להעצים ולהתעסק בזה יותר מדי..כי כן נגיד שמעתי מעוד חברות שנלחצות שמגיע התור שלהן לדבר ומתפדחות.. אשמח לתשובה מהירה..תודה רבה!
אני בחורה מהסוג המקשיב. אנשים אוהבים לדבר איתי כי אני מקשיבה טוב, ב"ה. לרוב לא מרגישה צורך לשתף בעצמי, מסתדרת יפה לבד. אבל לפעמים כן בא לי, ואז אני מרגישה שהסביבה שלי מקשיבה הרבה פחות ממני. קוטעים באמצע, מראים חוסר סבלנות, או פשוט לא נותנים חשק להמשיך לדבר, אפילו אם לפני רגע שאלו "נו אבל מה איתך?נמאס לי לדבר על עצמי". זה לא פוגע בי, אבל כן מבאס, ועם הזמן התרגלתי להחזיר את השאלות בחזרה ולכתוב לעצמי את מה שאני רוצה לפרוק, ודווקא היה לי נחמד ככה. בניתי לעצמי סוג של מחסום רגשי מכוון. הבעיה היא שנהייתי מסוגרת וקשוחה מידי-שומרת תמיד על קלילות וכיפיות ומפחדת להראות יותר מידי רגש או פגיעות. חברים שלי צוחקים עליי שאני תמיד שמחה וחלק גם נפגעים שאני לא משתפת אותם מספיק וזה גורם לי להרגיש לא בסדר. אבל אני לא מצליחה ולא בטוחה שאני במאה אחוז רוצה לשנות את זה, אולי סתם בגלל שהתרגלתי לחומות שלי. האמת שאפילו השיתוף הזה היה לי קצת קשה. אשמח לעצות...תודה גדולה:) אואה מצטערת על האורך בת 17