אשרייכם על הפרוייקטט, מטוורפיםם!! אני מדריכה של כיתה ט. ואני מנסה כל הזמן למשוך אותן לסניף, אם יש פעולה וכזה אני צריכה להתקשר לכל אחת כדי שהיא תגיע, וגם זה בסופו של דבר מגיעות רק 7 בנות מתוך 20 שמחוברות בפועל לקבוצה. זה נהיה מתיש, גם כשאני חופרת להן ומנסה לקבוע פעולה בתאריך שכולן יכולות הן לא מגיעות. אני באמת משקיעה בהן, והכי כיף לי להשקיע, אבל שיגיעו וייתנו לי במי להשקיע! יש לכם רעיונות איך אפשר להגיע לזה שהן יבואו יותר לסניף ויראו נוכחות? ותוודה על הפרוייקט המקסיםם הזההה:)
יש שאלה שמטרידה אותי כבר הרבה זמן, השאלה הזו נשאלה כבר בעבר אבל אין לה תשובה אמיתית. אני גדלתי בבני עקיבא וכשאני מסתכל על הנוער של קום המידה אני רואה קיבוצים, חקלאות, ערכים, ישיבות וכו'. כשאני מסתכל על הנוער של היום אני רואה.... כלום חבורה של ילדים שיושבים מאחורי הסניף ומבזבזים את הזמן! כמובן שיש הרבה עשייה חברתית והתנדבות אבל זה ממש לא כמו פעם, איפה הנוער הערכי? איפה הנוער שמקים ישיבות וקיבוצים? אולי תנועות נוער כיום זה קצת מיותר? הסניף לא צריך להיות מקום לבילוי של שבת בצהריים אלא מקום שמוביל לעשייה ואם הוא לא מוביל לעשייה אז יכול להיות שתם עידן תנועות הנוער (לצערי).
אהלן(: הישבצים בסניף שלי פשוט ארוכים. דברים שאפשר בצורה עניינית לסגור בחצי שעה שעה נמרחים על 5 שעות... אין לי בעיה להקדיש את הזמן הזה אם הוא היה מנוצל, אבל הוא לא, וזה בא על חשבון דברים אחרים.. דיברתי על זה כמה פעמים עם הקומונרית שלי וזה לא ממש עזר (חלק גדול מהמריחות זה בגללה..), אז התחלתי לצאת באמצע.. אבל עכשיו הצוות שלי כועס עלי בגלל זה. יש לכם טיפים איך אפשר להסביר להם בצורה נעימה/לגרום לישב ים להיות יעילים יותר/להיות בישבצים כל הזמן בלי להיות מתוסכלת מזה? תודה ענקית!! ממש מעריכה את כל ההשקעה שלכם(:
בסניף שלי אני בגרעין נחשון, ויש איתי ילד בצוות שאני לא יכולה לעבוד איתו. בכלל. ברמה של לא להגיע לישב"צים או להתנדבות אם אני יודעת שהוא יהיה שם. אני מרגישה שזה מפריע לי בהתנהלות שלי בצוות ובכללי. אני לא רוצה לפרוש או משהוא. אבל זה לא נסבל. אני מרגישה ממש לא נעים לידו, שהוא מדבר איתי או מסתכל עלי אני פשוט רוצה לבכות. תודה רבה ומקווה שהייתי מובנת.
מדריכה שנה שניה מאוהבת מאוהבת מאוהבת. בסניף, בעשיה, בחניכות, בתפקיד.. מנסה ללמוד קצת מטעויות משנה שעברה.. חודש ארגון היה אינטנסיבי במיוחד, מלא מחשבה, יצירה, עשיה, נתינה, פשוט חודש מטורף!! יצאתי ממנו מסופקת ממש ובציפייה גדולה לשנה השנייה, אבל מבואסת ועל הכלום שנשאר לי. פתאום החיים הפכו לריקים ממש.. בלי עשייה, בלי עיקר לחיים. אחרי חודש של מעט 24/7 בסניף פתאום פעמיים בשבוע בגג, בלי משהו להתעסק בו, הכול הפך ללימודים לימודים לימודים, בלי טיפה של כייף ועשיה. אין משהו לצפות לו. איך אפשר להתכונן לקראת "דכאון אחרי חודש ארגון" של השנה?
אני מדריכה בבני עקיבא, ולפני הפעולת פתיחה אני והמד"ש שלי החלטנו לחבר שבטים - שבט נבטים בנים יחד עם שבט נבטים בנות (כיתה ד') והפכנו אותם לשבט אחד בגלל שאין מספיקים חניכים בכל שבט בנפרד. אנחנו רואים שהבנים והבנות לא כל כך מסתדרים אבל יש פונטציאל שהם יסתדרו אם רק נדבר איתם, השאלה שלי איך להסביר להם למה זה טוב שהם יהיו שבט אחד גדול ושהם יהיו ביחד. כמובן שכשהם יגדלו ויהיו בכיתה ו' מפרידים אותם חזרה.. חיברנו אותם גם בגלל שזה יותר עוזר לי אישית בפעולות כי אני מדריכת חוץ וקשה לי להגיע כל שבת לסניף לעומת המדש שלי שהוא מדריך פנים... ככה שזה מאוד מקל עליי... השאלה אם אני צריכה לעשות לפי מה שנכון לי ולמדש שלי או לפי מה שהחניכים שלי רוצים - שנפריד אותם חזרה. תודה רבה!!! בת 16
היי (: לא אני שאלתי את השאלה אבל אשמח לעוד פירוט ממי שענתה על שו"ת 1086. לא כתוב את השם שלה...אני מדריכה שנה שנייה ומרגיש לי שהקורונה די דפקה את הקשר האישי עם החניכות. יש לך רעיונות איך כן לעבוד על זה בייחוד בתקופה הזו? חניכות בכיתה ה'...חשוב לי לציין שהן לא עצמאיות, וההורים לא הכי זורמים שיש. תודה לך!!!
עכשיו חודש ארגון בסניף, ואני בסניף שהוא לא ממש דוס- בכלל לא. כל המדריכים נוגעים אחד בשני, חצי מהצוות חילוני בכלל והקללות שם עוברות כל גבול. אני בטוב ב"ה!! מרגישה תורמת, שמחה שאני פה בשביל החניכים שלי! הבעיה שכל הזמן חוזרת לי זה השמירת נגיעה. אני ב"ה שומרת נגיעה וגם ממש לא מעניין אותי לתת כיף לאחד המדריכים בצוות אבל זה כבר נהיה ממש ממש קשה! בזמן שמישהו מקפיץ מישהי על אופניים, או שמישהו יושב ליד מישהי אני צריכה להיות בצד. וזה שובר, באמת שובר!!אני צריכה לוותר על כל כך הרבה דברים בשביל לשמור נגיעה. זה עד כדי כך שווה את זה? מה אני עושה כדי להמשיך להיות חזקה?
היי אני בן 15 ומדריך בני עקיבא בשבט מעפילים (עומדים להיות הרא"ה- הם בכיתה ח') שנה ראשונה. הרבה פעמים קורה לי שאני חושב על מה ההבדל בנינו לבין החניכים, כאילו זה בסך הכול שנתיים הבדל! אומנם יש לי יותר ניסיון ולפעמים יותר הבנה והעמקה, אבל בסופו של דבר זה לא הבדל כל כך משמעותי! יש לי חניך שעושים עליו סוג של חרם, אני לא בדיוק איך עושים עליו את זה, כאילו איך אתם יכולים לעשות חרם על ילד עם אתם בזומים ואתם פוגשים אותו פעם בשבועיים?!? לפני שבוע החניכים עשו מן ערב שבט משלהם (אין לנו אישור לעשות פעולות פרונטליות...) והם הזמינו אותנו. בסוף הערב ישבנו כמה מדריכים עם חניכות מהשבט, במהלך השיחה הם אומרות לנו שחלק מהבנים עושים סוג של חרם על ילד והם לא מדברים איתו, לא ידוע לי שהם עושים משהו מעבר לזה אבל הם פשוט לא מתייחסים אליו או שמדברים מאחורי הגב עליו. התאפקתי שלא לבכות שם, איך זה יכול להיות שהחניכים שלי עושים את זה?!! בסוף הערב חזרתי הביתה והתחלתי לבכות, מה אני עושה עכשיו איך לשנות את זה?! להפסיק את הפעולות ולהגיד להם לתקן את זה? לעשות להם פעולות על זה? איך אני אעביר להם שמה שהם עשו לא נכון? איך אני אעזור לילד? הפסקנו לעשות פעולות בזום כי הם לא נכנסים, אנחנו מחכים לאישור לפרונטלי, אבל בינתיים מה נעשה?! החניך שלי פשוט יתפרק בזמן הזה! דיברתי איתו למה הוא יצא באמצע הערב והוא אמר לי שזה בגלל שקשה לו עכשיו מבחינה לימודית וחברתית ושכרגע הוא עמוס, והוא ביקש ממני לא לעשות כלום! איך אני לא אעשה!? הילד הזה לא עשה כלום! זה לא כמו ילדים אחרים שתגיד שיש לו איזה בעיה גופנית או דיבור מוזר! זה לא החיצוניות אלא הפנימיות! יש לו דעות שונות, זה כל ההבדל! הוא ילד כזה מתוק ונחמד! איך אני אוכל להשפיע על השבט ככה? חוץ מזה שיש בינינו כולה שנתיים! לא עברנו הכשרה בשביל דבר כזה! אף אחד לא עבר!