דבר ראשון פרויקט מטורף!! אני בת 16. לפני 4 שנים בערך התחזקתי. מרגישה שפתאום כלום כבר לא מחזיק לי את עבודת ה', כאילו מה שסיפק אותי עד עכשיו לא מספק, ולא מוצאת מה כן יכול לספק את עבודת ה' שלי... פתאום יש לי התמודדויות בעבודת ה שלא חשבתי שאתמודד איתם ותמיד שפטתי את מי שמתמודד איתם תודה רבה:)
יש צעד שאני רוצה לעשות בחיים שלי, אני מרגישה שהוא נכון לי. הבעיה היא שאין בי טיפה של אומץ לעשות אותו. איך אני יכולה ליצור אומץ?
קודם כל תודה רבה! אני מרגישה בכל מיני סיטואציות שאני מוצאת את עצמי כזה מנסה למצוא צומי וכזה מדברת בקול, מצחקקת וכל מיני כאלה, זה קורה לי בעיקר בסניף כשאני בסביבת בנים. אני ממש מנסה לעבוד על זה והייתה תקופה ארוכה שהצלחתי אבל עכשיו אחרי הקורונה זה שוב קורה. אני באמת לא רוצה להיות כזאת וזה גם לא באמת אני ההתנהגות הזאת. מה אני יכולה לעשות?? תודה!
קודם כל תודה על הפרוייקט הזה! הוא מדהים ומחזק ממש. בזמן האחרון נהייתי עצבנית יותר, דברים קטנים יכולים לפגוע בי ולגרום לי לקחת את זה קשה להתעצבן, לבכות . אני יכולה שעות להיות בניתוק ולא לדבר ועם פרצוף וכל מילה נוספת יכולה להעלות לי שוב דמעות. הרבה פעמים זה על שטויות שבהסתכלות אחורה נראה לי כל כך לא בוגר צורת ההגבה שלי. הייתה לי תקופה כזאת מזמן מזמן ועבדתי על זה , מאכזב אותי שזה קורה לי שוב . אני רוצה לשנות את זה. להיות בן אדם רגוע, שמסתכל על הכל בצורה חיובית לא לוקח קשה. שתיהיה לי שלוות נפש. איך מגיעים לזה?
יוצא לפעמים שאומרים לי שאני מפונקת, לא בקטע ביקורתי פשוט סתם כזה אומרים לי הכי בקטנה. אבל בשבילי זה ממש לא בקטנה. אחרי שאומרים לי את זה זה יושב כמה ימים ואני כל הזמן חושבת על זה. כי אני לא חושבת שזה נכון, אני לא מרגישה ככה. זה שאני מתלבשת יפה מבלה וטסה לחול הופך אותי לכזות? זה קשה לי כשאומרים לי את זה כי אני לא באמת מבינה למה אני מפונקת ולא מישהי אחרת. מה הופך אותי ללהיות כזאת? יכול להיות שאני ממש לא מודעת לעצמי ואני באמת כזאת אבל אני ממש לא חושבת ככה. אני משיגה דברים בכוחות עצמי, וכמעט ולא תלויה באף אחר, לא מבקשת מההורים שלי כסף וכל מיני דברים כאלה. אני באמת מנסה להבין מה אני משדרת שהופך אותי לכזאת. אשמח ממש שתעזרו לי כי אני באמת לא רוצה להיות כזאתי או שיראו אותי ככזאת. תודה רבה!! !!
שלום לכם. לרוב אני די שמח, אבל דבר אחד מפריע לי- אני לא מחייך. זה לא שאני עצוב, אני פשוט לא מחייך, הולך ברחוב, ולא מחייך. איך אפשר לחייך כל הזמן? אני מאוד רוצה ולא מצליח... אשמח אם תעזרו לי..
שלום, ותודה רבה על המיזם המדהים והאפשרות לשאול!!! אני בת 17, ומפריע לי בזמן האחרון העניין של ה"שמחה בחלקי". אני מרגישה הרבה פעמים שדברים שיש אצל אחרים הם יותר טובים(בין אם תכונות שהם יותר "מולדות", ובין אם זה דברים ממשיים, וכו), וזה גורם לי לתסכול. עם כמה שאני מנסה להשתחרר מההרגשה הזאת זה פשוט נמצא שם. זה גם משהו שמפריע לי כרגע, וגם מפחיד אותי להמשך(לדוג- אם בע"ה שאני יתחתן, אני ירגיש שהבעלים והילדים של חברות לי יותר "טובים"- זה משהו ממש בעייתי!!) אשמח לרעיונות:) תודה!
איך קונים מידות טובות? שמחה, חסד,נתינה,רגישות.. איך אני מגיעה למידות האלה?
הי, אז ככה. כל ספירת העומר (עד לג בעומר) שמרתי ולא שמעתי שירים עם כלי נגינה. החלטתי לקחת על עצמי לאותה תקופה גם לשים לב יותר למילים של שירים כי הן מלוות אותי בתת מודע. (אז לא לשמוע גרסת אקפלה של שיר עם מילים לא לעניין) שמעתי יותר ויותר שירים דתיים אבל עכשיו כששוב אפשר לשמוע, מאד קשה לי לא לחזור לאותם שירים. זה פשוט שירים שעושים אווירה טובה, קצב טוב וחוץ מכמה מילים, לרוב, הם באמת בסדר. עצות? תודה רבה 💖
תודה רבה על הפרוייקט המדהים! בזמן האחרון יצא שכמה אנשים אמרו לי שאני מתנשאת או גאוותנית. הם אמרו את זה בצחוק אבל בכל צחוק יש טיפת אמת, במיוחד אם זה בא מכמה אנשים שונים. אני לא רואה את עצמי ככה, אני לא חושבת שאני יותר ממישהו ואני יודעת שכל מה שיש לי הוא מהקדוש ברוך הוא. אבל אולי בגלל שיש בי את המידה הזאת אני לא רואה את זה בעצמי. אני באמת לא רוצה להיות כזאת. אולי אני חושבת שאני חושבת משהו כי זה מה שצריך לחשוב אבל בפועל זה לא באמת ככה ואז זה מתבטא בהתנהגות בלי שאני שמה לב בכלל. איך עובדים על המידה הזאת? איך אני מגיעה לענווה?
הי(; השאלה שלי היא שכאילו אני למשל לומדת באולפנה והכל וכן ממש מאמינה ומתחברת, אבל לפעמים יש כזה כל מיני דברים שכאילו גורמים לי לכמה זמן לרצות דברים אחרים ושאני יודעת שאני לא באמת רוצה אבל כאילו סוג של מסיחים כאלה אם תוכלו לעזור ממש תודה(:
אהלן! יש לי בךעיה שמציקה לי כבר המון זמן, אני לא יודעת איך לבטא את עצמי ומה שאני מרגישה באמת, זה לא בצורה של אם אני שמחה או לא אלא בדברים משמעותיים יותר. אני רק יגיד שאני בן אדם מאוד חברותי ודברנית, אין לי בעיה לדבר או לבטא רגשות יומיומיות ההפך, אני טובה בזה. זה קורה בדברים שחשובים לי באמת, לדג' אני ב''ויכוח'' עם ההורים שלי ואני מתעצבנות עליהם שהם לא מבינים אותי אבל זה בעיקר מכיוון שאני לא יודעת איך להגיד להם את מה שאני רוצה להעביר להם בצורה טובה. או כשחברה פוגעת בי אני שומרת בלב ולא אומרת כלום. אני בעיקר מפחדת על העתיד של איך לבנות בית עם בעלי כאשר אני מתעצבנת שלא מבינים אותי או כי אני מסתירה את איך שאני מרגישה להרבה זמן או כי אני לא יודעת איך להעביר את מה שאני מרגישה. אני יודעת שזה קורה לי או כי אני באמת לא יודעת איך להגיד את מה שאני מרגישה, או שאני מפחדת לפגוע או כי אני פשוט מפחדת לשתף אנשים. מה אתם מיעצים לי לעשות? ואיך אפשר לשפר את זה? תודה רבה רבה!! ממש מעריכה!