היי, מערבבים אצלנו כיתות השנה ואני חושבת שהחופש זו הזדמנות מצוינת להכיר בנות מהשכבה שלא ממש יצא לי להכיר לעומק במהלך השנים אבל אני לא יודעת איך להתחבר אליהן יותר..
בגלל הקורונה אני לא מצליח ללמוד תורה, תמיד הייתי רגיל להישאר קצת אחרי התפילה בבית כנסת וללמוד, אבל עכשיו כשיש מניני רחוב מאוד קשה לי.... אני חוזר הביתה אחרי התפילה והבחירה שלי זה או לאכול/להיות בפלאפון/לרבוץ על הספה, או ללמוד תורה- די ברור מה אני עושה. המצב כלכך קשה, שאני בפיגור של כמה שבועות בשניים מקרא ואחד תרגום, והדף יומי שהתחלתי? אפילו לא כדאי לדבר... מה אפשר לעשות בעניין?
אני כועסת. כל כך כועסת. אמרו לי לראות את הטוב בקורונה ,כל כך ניסיתי. רק הרס וכאב הביאה! וממש בא לי להיות אגואיסטית עכשיו, כי לא אכפת מה נלקח מאחרים, כי כל כך הרבה דברים טובים היו אמורים לקרות לי השנה וכלום!! על החלומות שלי בכל לפח. כך העבודה הקשה, כל הפרוייקטים, ההכתרה, הפרוייקט גמר שלי שעבדתי עליו חצי שנה (!!) התבטל! הכל לטמיון!!! אני כועסת על עצמי על הקב"ה שנתן לזה לקרות. הוא יודע כמה זה חשוב לי, הוא יודע כמה כל הדברים הללו מעצימים לי הנפש ונותנים לי סיבה לחיות, משמעות והכל נלקח לי. אני פשוט בבית כל היום כי אבא שלי מאד מפחד שאדבק ואני כלואה. מסיבת סיום של יב, שזה נשמע כל כך סתם, אבל כל כך גדול!!! לכל המשיבים אני בטוחה הייתה מסיבה או משו לפחות סימלי שמתאר סיום 12 שנות לימוד. לי? זום סיכום!! לא רוצה לא רוצה לא רוצה אני כועסת ופגועה ולא בא לי להתחיל את השנת שירות שלי אפילו ככה כי בקושי מצאתי משהו שאהבתי עם כל הקטע הזה. הצילו?
אני משתדלת לעשות את הכי טוב שלי ולא לוותר גם כשמאתגר , אבל מתי צריך להבין שאולי זה גדול עלי או לא בשבילי? ומה צריך לעשות עם זה? השאלה הזאת פוגשת אותי בתקופה האחרונה, אני מסיימת עכשיו שנה ראשונה בהדרכה , שנה לא הכי קלה ... נכנסתי להדרכה בשביל שנה משמעותית , לתרום , לעשות דברים גדולים והמצב הפוך לגמרי! אני מרגישה שאני באה להעביר פעולה וללכת , אין את המעבר , לא כל כך הולך לי עם החניכות , קשה עם המדשית... אני מרגישה שאני עובדת ממש קשה , אני יודעת שלא עשיתי את המאה אחוז אבל אני מאמינה שיש לי מה לתת ולא כל כך רוצים לקבל , זה לא כמו שציפיתי אני ממש בהתלבטות אם להישאר שנה שניה ,לנסות, לראות אולי ישתפר בעזרת ה או סוג של לוותר ולעזוב כי אולי זה לא המקום בשבילי ולנסות לתת ולהשפיע במקום אחר
איך אני יכולה להגיע לתודעה ש"תקוות אנוש רימה"? שאני רק בן אדם ויום אחד ה' יחזיר את נשמתי ואני עפר ואפר? אני חושבת שמה שחסר לי כדי לפעול מתוך רצון אמיתי לעשות טוב זה ההבנה שאני כלום אני רק בשר ודם ובכל זאת אני בוחרת לעשות טוב. בת 16, תודה רבה.
פעם הייתי ממש מחוברת להקב"ה.. הייתי מדברת איתו, מתפללת כל יום וממש בוכה אליו.. אולי זאת הקורונה, ואולי מה שהיא הביאה איתה אבל כבר קשה לי להתפלל. אני כל בוקר אומרת ברכות השחר קבוע, אבל יותר מזה- בשבת בלבד. אני מרגישה שהקורונה לקחה כל כך הרבה ממני, בין אם קרבה עם חברות, אירועים שארגנתי, שנה אחרונה בתיכון.. כל כך הרבה! על כולם התפללתי שיקרו , כל כך חזק. כולם נפלו. אני לא איבדתי אמונה, אבל פשוט התייאשתי. אני מבינה שלפעמים אנחנו לא רואים את הטוב , אבל אני פשוט טבועה בתסכול. אני יוצאת ממנו לפעמין אבל כשאני באה להתפלל אני אומרת לעצמי- בשביל מה? הוא הריי יעשה בסוף מה שנראה לו לנכון ואני רק יכולה לבקש שאקבל את זה. איכשהו..
דבר ראשון פרויקט מטורף!! אני בת 16. לפני 4 שנים בערך התחזקתי. מרגישה שפתאום כלום כבר לא מחזיק לי את עבודת ה', כאילו מה שסיפק אותי עד עכשיו לא מספק, ולא מוצאת מה כן יכול לספק את עבודת ה' שלי... פתאום יש לי התמודדויות בעבודת ה שלא חשבתי שאתמודד איתם ותמיד שפטתי את מי שמתמודד איתם תודה רבה:)