שלום, אני שמיניסט, וכמו בכל שנה, עוסקים בכל הנושא של בחירת ישיבות שנה הבאה. כדי לבחור ישיבה יוצאים לשבושים, הבעיה שעם הקורונה יותר קשה, יש ישיבות שלא פתוחות בכלל לשבושים, ויש ישיבות שפתוחות אבל השבושים הם בקפסולה נפרדת וכו'. אני כשאני בא לבדוק ישיבה אני רוצה לחוש את הישיבה, הבעיה שהאינטרקציה נמוכה, ואין חברותות עם אנשים מהישיבה, וזה מקשה עליי לחוש את הישיבה, ולראות מה אני חושב עליה. איך אני יכול לבחור ישיבה במציאות כזו? לחוש ולהרגיש האם הישיבה מתאימה לי או לא? אשמח לתשובה מהירה זכר, 17
ש. אני מדריכה בבני עקיבא שבט מעלות ואחותי הדריכה את השבט הזה וממש לא רציתי להדריך אותן. ב״ה קיבלתי מדשית טובה אבל לשתינו ממש קשה להתחבר לשבט, לאו דווקא בגלל הבנות, פשוט בגלל שלוקח לשתינו יותר זמן להיפתח. בנוסף לכל זה יש את הקורונה שמקשה על העסק אתמול היה לנו ישבצ פתיחת חודש ארגון ובאתי אליו ממש אופטימית ויצאתי ללא תקווה. ממש התבאסתי, ממש החזקתי את עצמי לא לבכות. החליטו שהגילאים של ניצנים מעלות אין להם אישור להיפגש בכללל גם לא בקבוצות קטנות. אני מרגישה ממש שבורה באמת אני מנסה לחשוב חיובי ולא מצליחה. גם בנוסף התווכחתי שם ממש עם מישהו שדיברנו שנה והיה בינינו קשר עמוק והיינו מדברים מלא ואני ממש מחבבת אותו והחלטנו להפסיק לדבר בגלל הדרכה והכל ובאמת קשה לדבר איתו אני מרגישה לא בנוח כאילו אני נחסמת ממש אשמח ליעוץ וזה בת 16
אני בת שירות שעברה המון בשביל למצוא תקן נורמלי שהרגשתי בו טוב, ממש מסכת קשיים. (פעמיים סגרתי וביטלתי, רק בפעם השלישית זה ההווה), ועכשיו התחילה השנה או כבר קצת אחריה (25/10) ואני פשוט מיואשת. השנת שירות שלי, כולה(!) היא קשר עם תלמידים, עם אנשים עם המון שמחת חיים. בהתחלה עוד הייתי אופטימית אבל עכשיו כל פרויקט שאני מציעה או משהו שאני רוצה לעשות אמרו לי - מצטערים יש קורונה. זה פשוט גרם לזה שבשבועיים האחרונים אני נשארת במיטה בבוקר, לא רוצה לקום ותכלס לא עושה הרבה עד שאיכשהו יש לי שיעור עם תלמיד או משהו שהצליחו להתאים. ואני בכלל בדירה שזה עוד יותר קשה להיות עם 12 בנות בדירה כל הזמן. כל כל כל הזמן. הצילוווו. ניסיתי להזיז את עצמי לעשות אבל כבר התייאשתי. אין לי כוח , אין לי רצון אני כל כך מבואסת כועסת שקיבלתי כזו שנה עם כל כך הרבה קשיים לפני תחילתה ועכשיו גם בשנה עצמה.. אוףף!!! כל בת שירות אפשרית אומרת שזו השנה הכי טובה שלה והכי כיפית והכי משמעותית. ומה אני? עציץ בדירה או המקסימום במרכז נוער שיש ילד וחצי. אוף
היי סגרתי שירות לאומי בתקן שהרגיש לי הכי מתאים לי ועם בנות מדהימות אבל לא יודעת למה אני מרגישה שפשוט לא טוב לי, הרכזת דיברה אותי כבר כמה פעמים על זה שהיא מרגישה שלא טוב לי ופשוט לא ידעתי מה להגיד לה .... אני מרגישה שהתחושה הזאת זה לא קושי של התחלה. השאלה שלי היא מה לעשות? ואיך יודעים מתי צריך לעזוב ולחפש תקן במקום אחר? בת 18
אבא שלי ממש נכנס חזק לקטע של הקורונה. הוא כל יום כל היום רואה רק חדשות, ובודק מה מצב החולים, והאם העקומה ירדה או משו כזה. החדשות האלה משפיעות גם עליו וגם עלינו כמשפחה. כולנו ניסינו לגמול אותו מזה אבל כלום לא עובד, אנחנו רואים איך זה גורם לו להיות תמיד לחוץ, תמיד להעיר לנו למרות שאנחנו שומרים. תמיד השיח איתו הוא סביב זה. הכל תמיד לחוץ סביב העניין הזה. לא רוצה לראות אותו ככה. הוא עוד צעיר באלי שהוא יהיה שמח ולא יתן לחדשות ולקורונה להשפיע עליו לרעה, ממש אשמח לעצות של איך אפשר לתקן תמצב. תוודה רבה מראש:) בת 16
אהלן! קודם כל יישר כוח גדול על המיזם המטורף הזה! מדהים!! אני אנסה להסביר את עצמי... אני בת שירות. כמה שחיכיתי לרגע הזה, לא דמיינתי שזה ייראה איך שזה עכשיו! (אני מניחה שאני לא היחידה שמרגישה ככה...) אני ב"ה זוכה לעשות במקום מדהים מדהים את השירות! אבל עכשיו בסגר, אני מרגישה פשוט שבורה! מספיק מוזר שאני צריכה לעשות מינימום שעות במקום להנות מעצם העשייה (אני בעד להכניס לתודעה שעושים שירות כדי לתת שירות ולא רק בשביל שעות) , אני עכשיו סוג של בירידה, במקום שאני לא רוצה להיות... התקן שלי בקושי נותן לי מה לעשות, אני איכשהו עושה שעות ואני לא יודעת איך לפנות לרכזת שלי (קשה לי קצת)...עשיתי דברים שצריך איפה שאני גרה ומשתדלת לעשות דברים בשביל השירות... אבל אני מרגישה מבוזבזת... שהשנה שלי, שכל כך ציפיתי לה- פשוט מתבזבזת לי... קשה לי... תודה בכל זאת!