אני בחורה מהסוג המקשיב. אנשים אוהבים לדבר איתי כי אני מקשיבה טוב, ב"ה. לרוב לא מרגישה צורך לשתף בעצמי, מסתדרת יפה לבד. אבל לפעמים כן בא לי, ואז אני מרגישה שהסביבה שלי מקשיבה הרבה פחות ממני. קוטעים באמצע, מראים חוסר סבלנות, או פשוט לא נותנים חשק להמשיך לדבר, אפילו אם לפני רגע שאלו "נו אבל מה איתך?נמאס לי לדבר על עצמי". זה לא פוגע בי, אבל כן מבאס, ועם הזמן התרגלתי להחזיר את השאלות בחזרה ולכתוב לעצמי את מה שאני רוצה לפרוק, ודווקא היה לי נחמד ככה. בניתי לעצמי סוג של מחסום רגשי מכוון. הבעיה היא שנהייתי מסוגרת וקשוחה מידי-שומרת תמיד על קלילות וכיפיות ומפחדת להראות יותר מידי רגש או פגיעות. חברים שלי צוחקים עליי שאני תמיד שמחה וחלק גם נפגעים שאני לא משתפת אותם מספיק וזה גורם לי להרגיש לא בסדר. אבל אני לא מצליחה ולא בטוחה שאני במאה אחוז רוצה לשנות את זה, אולי סתם בגלל שהתרגלתי לחומות שלי. האמת שאפילו השיתוף הזה היה לי קצת קשה. אשמח לעצות...תודה גדולה:) אואה מצטערת על האורך בת 17