ש. בתקופת הקורונה, שיצא שהייתי הרבה בבית, התחיל להיות לי ממש קשה.זה מעבר ללמידה מרחוק, אני פשוט מרגישה שלא טוב לי בבית.יש לי בעיות עם ההורים, ואני יודעת שהם בסוף רוצים רק טוב בשבילי ושצריך להעריך אותם אבל אני באמת מרגישה שאני על סף שבירה והם לא רואים את זה. ניסיתי להסביר להם אבל איכשהו כל פעם שאנחנו מתחילים שיחה על זה הם רק חושבים שאני מתלוננת וכועסים עלי, ואני יוצאת עם ההרגשה יותר רעה ממה שהיה לי לפני.אשמח לדעת איך אני יכולה לפתור את העניין?
קודם כל, תודה ענקית על המאמץ והעזרה! אז רציתי לשאול, קבעתי לעצמי לימוד יומי שאני עושה כל יום וברוך ה' אני זוכה ללמוד אותו כבר יותר משנה, אבל כל פעם בתקופות מבחנים לחוצות אני שואלת את עצמי - האם יש גבול ללימוד תורה מבחינת עומס? האם אני צריכה להמשיך ללמוד באינטנסיביות גם כשממש עמוס וכשזה בא על חשבון הרבה שעות שינה וכו... האם כשהלימוד קשה בגלל עומס גדול מאוד ועדיין ממשיכים זה מקיים את "לפום צערא אגרא" או שעדיף להאט את הקצב... אני שואלת כי אני מרגישה שאני כן מסוגלת לקרוע את עצמי בשביל זה, אבל זה באמת עבודת קודש אם אני ממש מרגישה שאני קורסת בגלל זה? אני מאוד רוצה ללמוד תורה ולהקדיש את הזמן שלי לזה, אבל מה הגבול? איך יודעים מתי זה קושי שצריך להתגבר עליו ומתי זה קושי מוגזם וצריך להאט? תודה מראש!!
ש. רציתי לשאול איך להיות נחמדה לבני דודים שלי שגדולים ממני בשנה- שנתיים בלי להרגיש שאני מתחילה אתם.. במיוחד כשאני אדם מאוד חברותי ששולח הודעות הרבה ובעיקרון אוהבת לשמוע מה שלום חברות שלי כל כמה זמן.. אז לפעמים קשה לעשות הפרדה בין חברות לעוד אנשים בעולם (במקרה בני דודים שלי).. יש לכם עצות אולי איך להתנהג בחוכמה וברגישות סביב העניין הזה? תודה צדיקים וצדיקות!! הייתי אומרת שתזכו למצוות אבל לא צריך לאחל לכם את זה כי אתם זוכים לעשות כל כך הרבה מצוות כל יום! שתדעו שאני פשוט חיה בתוך הקבוצה של משיב נפש, כל היום נכנסת לקרוא שם דברים, נותנת יותר משקל לתהיות ושאלות שעולות לי וגם באמת שואלת אז תודה רבה מקרב הלב שלי ושל עוד רבים ורבות!!
מרגישה אבודה לגבי שנה הבאה.השנה אני בת שירות (שנה ראשונה) בתיכון בנות מהמם ואני נהנית מכל רגע ומנצלת כל שניה ונותנת את כל הלב!! ובשנה הבאה?.. מדובר בתיכון שלא מסכימים להשאיר בו עוד שנה, ואני כל כך רציתי להישאר - והודיעו לי שלא. אמנם זה היה צפוי, אבל לקחתי את זה ממש קשה! מורכב לי שאולי לא רואים מספיק את העשייה שלי? אולי היו מסכימים להשאיר אותי אם הייתי קצת יותר טובה ומשתדלת? כל איחור או פשלה קטנה גורמים לי לאכול את עצמי..וגם - שנה הבאה החניכות שלי יקבלו מדריכה חדשה. אני מרגישה מאויימת ומפחדת שהן יאהבו אותה ממש ויזכרו שהייתי מדריכה סבבה יחסית לשנת קורונה. פסח מתקרב, ולפעמים אני עדיין מרגישה בתחילת שנה מבחינת עומק הקשרים. לא יודעת איך נשמור על קשר אחרי, ומפחדת מאוד לעזוב..😣😣
ש. היי. קודם כל, רציתי להגיד תודה על הפרוייקט המדהים הזה!! יש לי ולחברות שלי בעיה קטנה. אנחנו בכיתה י"א, ואנחנו מרגישות שאנחנו סובלות מהנהלת האולפנה כבר כמעט חמש שנים, זה לא שהאולפנה לא טובה, אלא שפשוט ההתנהלות שלה מקשה עלינו, במיוחד בזמן הקורונה נראה שהם לא יודעים איך להתנהל. יוצא שיש לנו שלושה מבחנים בשבוע ושניים מהם יום אחרי יום... אנחנו יודעות שרוצים בטובתינו, אבל לא משנה איך זה מסתובב, בסוף אנחנו פשוט נדפקות. אנחנו מוצאות את עצמנו בלי חיים כשלחברות שלנו מאולפנות אחרות יש הרבה יותר זמן פנוי אנחנו רואות בלוח מבחנים שלהם שיש להם שבוע וחצי ללמוד למתמטיקה כשלנו יש ארבע ימים. זה לא שלא דיברנו עם האולפנה, הם פשוט לא מתייחסים אלינו כאל בנות שמבינות, ומעמיסים עלינו עוד ועוד. אנחנו יודעות שאנחנו בכיתה י"א וזאת כיתה קשה, אבל האולפנה יותר מקשה עלינו ממה שזה אמור להיות. מה לעשות?
ש. מה הגבול בין ''אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין'' לבין פרסום הנס וקידוש ה'? זה די סותר לא?
ש. היי:)לאחרונה אני עובדת בעסק של אחותי, ויוצא שלפעמים התשלום לא בדיוק חופף עם השעות, או שהיא מבקשת ממני לעשות דברים בתחזוקת הבית שלה.איך שומרים על יחסי עובד- מעביד בלי לפגוע ביחסי אחיות?איפה עובר הגבול?
היי אני מדריכה שנה שנייה בלי מדשית ואני פשוט מרגישה שאני לא מועילה לחניכות שלי... אני בכיתה יא ואני צריכה להשקיע הרבה בלימודים ובכללי חוץ מההדרכה יש לי המון דברים שאני צריכה ורוצה לעשות ויוצא שאין לי זמן להשקיע בחניכות שלי כמו שאני באמת חושבת ומאמינה שצריך להשקיע.. הבעיה זה שאנחנו סניף ממש קטן ואם אני עוזבת לא בטוח שיש מי שתחליף אותי.. עדיף לי פשוט לעזוב את ההדרכה או להשאר ולתת להם את הקצת שאני יכולה לתת עכשיו?
ש. הבנתי שהעיקר בכיבוד הורים זה היחס ולא העזרה עצמה. אבל מה עם מקרה שאני כלפי חוץ מכבדת את אמא שלי ועוזרת לה בשמחה וכו' אבל בתכלס בפנים אני עצבנית על זה ולא עוזרת משמחה בכלל.. זה נחשב כיבוד הורים? או שעדיף לא לעשות בכלל? תודה על הפרויקט המדהים הזה!
ש. היי! קודם כל אשריכם! הפרויקט שלכם חשוב ומחכים ביותר!! רציתי לשאול פשוט מה הכוונה תורה שבעל פה.. זה המשנה והגמרא אבל מה עוד? מה המקור לכל זה? הרי אומרים שגם תורה שבע"פ קיבלנו ממשה רבינו, אבל איך זה המשנה? הרי במשנה מוזכר לנו שזה רבנים שחיו הרבה אח"כ? סליחה אם זה בורות ותודה רבה!
דבר ראשון- תודה על המקום לשאול! עכשיו לשאלה - יש לי התקפים של כאבים מאוד חזקים (לא בעיה רפואית, פשוט משהו שכואב ולא מסוכן). אבל כאבים חזקים בטירוף. זה יכול לשתק אותי תוך כמה דקות ולא מעניין מה עשיתי מה תכננתי- אני עכשיו במיטה. הבעיה הנוספת שנלווית לקושי הזה זה קושי אמוני. אני שוכבת ובוכה לה', מתחננת שיפסיק אבל הכאב ממשיך. כל תפילה כמעט אני מבקשת על העניין הזה אבל המצב ככה לפחות שנה וחצי. ואני לא מבינה למה ה' עושה לי את זה. אני יודעת שזו שאלה ילדותית וזה לא עובד ככה אבל אני באמת לא מבינה. יכול להיות שזה עונש? שזה אמור לעורר אותי לתשובה? זה עובד ככה? (נ. ב. ניסיתי את הקטע של התשובה ואני עושה תשובה ומקבלת על עצמי גם דברים בזמן הכאב ממש עצמו, עדיין אין שיפור...)
יש לי שאלה שכבר הרבה זמן מעסיקה אותי- אני יודעת שיש מעלה גדולה להתפלל על דברים ולבקש מהקב"ה, אבל גדלתי על זה שהוא מכוון הכל בעולם והכל בהשגחה פרטית וברור שכל דבר שה' עושה זה לטובתינו.. אז בעצם זה קצת סותר כי מה הקטע שאני יתפלל אם אני כביכול לא יודעת מה טוב בשבילי והקב"ה ממילא יכוון הכל בצורה הכי טובה גם בלי התפילה שלי! בעצם יוצא שאין לי על מה להתפלל כי אין לי בשביל מה לבקש על משהו שנראה לי ממבט של בנאדם שיהיה לי טוב.