למה אנחנו חיים? כאילו מה הקטע בחיים? אני שואלת את זה לא ממקום של דיכאון ושאין למה לחיות אלא באמת למה? כאילו לא משנה כמה שנעשה בסוף זה יגמר, הדור הבא גם ימות, גם זה שאחריו... לא משנה כמה נעשה, כמה שנזכור, כמה שנפעל, סך הכל בתמונה הכוללת כאילו הכל יגמר וישכח אז כאילו למה צריך את התפילות שלנו, את המאמץ, את החיים שלנו? כאילו נגיד וצריך את זה בשביל לקיים את העולם אבל בסופו של דבר העולם גם נגמר ובאמת למה ה ברא אותנו? כאילו למה הוא צריך את כל הבאלגן הזה על הראש, של לנהל עולם? סליחה על הכאב ראש והחפירות😅
שלום, תודה על המקום לשאול. איך זה הגיוני ששיער לנשים זה צנוע, כאילו בגיל הנעורים זה צנוע, אבל יום אחרי החתונה פתאום זה הופך ללא צנוע? איך יום אחרי פתאום זה כבר לא?
ש.שלום רב! לפני הכל אני רוצה להגיד להודות לכם על כל העבודה המדהימה שאתם עושים! יישר כוח ענק!!👏💪יש לי שאלה שכבר בוערת 🔥 בי הרבה זמן ואשמח אם תוכלו לעזור לי בנושא.כבר שנים שאני מנסה להבין איך באמת חוזרים בתשובה וכיצד עורכים חשבון נפש. למרות הלימוד 📖 שהיה לכיתתנו בנושא, עדיין העניין לא יושב אצלי כ"כ טוב. רציתי לדעת (אם אפשרי קצת ביותר פירוט) כיצד חוזרים בתשובה וכיצד עורכים חשבון נפש? ב"ה יצא לי לחזור בתשובה כמה פעמים כפי שידעתי, אבל תמיד מהרהרת בי השאלה איך אני יודעת אם אכן תשובתי התקבלה? אם עשיתי נכון? איך אדע אם הקב"ה אכן סלח לי על העון?תודה מראש❤
היי אני שאלתי את שאלה 3444. טקטוניקת הלוחות זה משהו שנגרם במשך אלפי שנים ולא בתזוזה חד פעמית גדולה. יכול להיות שאחרי המבול היה תזוזה רצינית אבל למה זה לא קרה מיד אחרי המבול? איך היה מספיק זמן שיהיו מספיק אנשים כדי להתפזר מספיק להיות בכל היבשות שהיו בהם ילידים?
הי, תודה רבה לכם על הכל!! כל פעם מחדש את עוזרים לי! אז ככה, לפני יומיים הלכתי לעשות את הדבר הכי גדול שעשיתי בחיים בערך למען מישהו אחר. החלטתי שאני תורמת דם. לקח לי קצת זמן להגיע להחלטה הזו, אבל בסוף אמרתי שלא משנה מה, זה שווה את זה גם אם זה רק נותן לעוד חולה עוד יום לחיות. הלכתי לתרום דם ולא פחדתי, הייתי ממש באמונה כזו שאני עושה מעשה אדיר. והייתי גאה בעצמי ממש. העניין הוא שזה לא הסתדר. התעלפתי באמצע, וכל הדם שלקחו ממני פשוט הלך לפח. הרגשתי מזעזע. ברור שבכל החלק הפיזי כן יש בי הבנה של למה זה קרה, אבל את החלק האמוני קשה לי להבין. הרי הכוונה שלי היתה הכי טובה וטהורה שיש, למה אלוהים הפסיק את זה? הנה, סופסוף אני "מגשימה את הערכים" הולכת לתת מעצמי באמת, אבל הוא לא נתן לי לגמור את החסד. כאילו... למה כל הטרחה שלי? למה לגדוע משהו שיכול להיות ככ טוב ולתרום ככ הרבה?
אני נורא נורא מפחדת להדרדר. זה בא לידי ביטוי גם במצוות ובהלכות- לדוגמא אני הולכת תמיד עם חצאית שלוש רבעי ולפעמים באלי לשים חצאית ממש יפה שהיא רק מתחת לברך (והרבה יותר טובה מרוב החצאיות באולפנה...) אבל אני לא עושה את זה כי אני מפחדת להדרדר לחצאית יותר קצרה אפילו. אבל גם בדברים אחרים כמו לקום בבוקר יותר מאוחר יום אחד כשאני ממש ממש צריכה את זה (לדוגמא אני לא מרגישה טוב ורוצה לישון עוד קצת ולא להגיע לשיעור הראשון - אני בפנימיה אגב) או לא לעשות שיעורי בית מידי פעם כשבאמת אין לי זמן וזה יבוא על חשבון דברים אחרים ויותר חשובים כמו טקס יום השואה או להיות חברות ביומולדת. אני גם במסגרת לימודים אחרת מאוד אינטנסיבית שבה לומדים לתואר וגומרים אותו בכיתה י״ג (מחוץ למסגרת בית הספר, אני עושה את זה לבד) וגם בה אם אני לא יכולה להכנס לשיעור (בזום כי זה באוניברסיטה פתוחה) באמת מסיבה מוצדקת אז אני בכל מקרה יכנס כדי לא להדרדר (מיותר לציין שאני כמובן לא לומדת כלום בשיעור הזה כי אני לא מרוכזת). השאלה שלי היא כזאת: מתי זה טוב להחמיר על עצמי כדי לא להדרדר ומתי זה עובר את הגבול וכדאי קצת להרפות?
ש.שלום! שמי יהונתן :) רציתי לשאול, מסופר על רבי עקיבא שבמשך 24 שנה למד תורה, ריב"ז שלמד במשך 40 שנה, יוסף ויעקב, בית המדרש של שם ועבר, ועוד ועוד ועוד ועוד.. אז - מה הם כבר למדו? הרי משנה רבי תיקן הרבה אחרי חרבן ביהמ"ק, הגמרא גם התחברה בסוף תקופת האמוראים ושם ועבר נולדו לפני חתימת המשנה, או אפילו כל סיפורי האבות..
ש.בזוהר יתרו פז רשום כל המחדש חידושי סרק - כרת. נכון שלהלכה זה לא נתפס אבל עדיין איך אדע אם אני רושם חידושים אמיתיים או לא? לפעמים יש אסמכתא מרבנים והרבה פעמים לא, אבל ככה נוצרים חידושים לא? ולא רק זה, אלא שכל חידוש שלא שמעתי מרבותיי נחשב חידוש סרק (אם הבנתי את זה נכון).שמעתי שאסור להנות מחידושים ובכללי מהתורה. רק לקבל נחת מזה. תוכלו להסביר? איך שאני רושם חידוש אני לא יכול להנות ולשמוח בזה? איך זה הגיוני שמלמדים גויים תורה הרי כתב האר"י בליקוטי תורה פרשת יתרו, שמות יט ה שגוי אסור בדברי תורה ולמשל הידברות פונים גם לגויים...
ש.אוקי אז דבר ראשון תודה רבה על הפרויקט המדהים שלכם, זה עוזר לי ממש! יש גם כל מיני דברים שאני חושבת שאני לבד בהם וע"י השאלות ותשובות שלכם אני מבינה שאני לא לבד...טוב אז השאלה שלי היא כזאת - למה יש מילים ש"אסור" לומר אותם מילים כמו איברים מסויימים, זה כמו כל איבר בגוף שלנו, כמו רגל או ריאות וכו'... אלו איברים שהקב"ה יצר בנו, למה לנו להתבייש בהם? מקווה שהשאלה מתאימה לכאן...
היי וממש תודה על הפרויקט הזה, זה ממש לא מובן מאליו מה שאתם עושים! אני בת 16 ולאחרונה אני מרגישה סוג של ריקנות אבל לא ריקנות, פעם שהייתי מגיעה למקומות האלו הייתי מגיעה למצב שאני מבינה שזה כי התרחקתי מה' והניתוק הזה עושה לי רע, אם זה שהייתי מפסיקה להתפלל או כל מיני דברים הייתי מרגישה ריקנות ולא מסופקת מעצמי. עכשיו אני מרגישה שאני במקום אחר ברוך ה' אני באמת מרגישה שאני מתפללת יותר בשמחה, אני מרגישה שאני ממש רוצה את הקשר הזה עם ה' ואני ממש מעריכה את מה שהוא עושה בשבילי. אבל לפעמים אני מרגישה חסרת ביטחון, מעורערת בדברים שפתאום קורים, אם יש משהו שפתאום מודיעים לי עליו שבוע הבא אני אתחיל לחשוב על זה כל השבוע ואני אתחיל לחשוב על כל צעד וזה מתחיל לגרום לי לפחדים להגיע לאותו מקום, כמו איך אני אלך איך אני אחזור, ואז כבר לא באלי וזה ככה על הרבה דברים בחיים שלי. ואני מנסה לשפר את הביטחון העצמי שלי על ידי הביטחון בה', אבל לאחרונה בקבוצה עם מישהו שגם עונה לשאלות הוא לקח שאלה וציטט את הפסוק "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" ואמר שהכל הוא בידינו רק דברים כמו הוריקן ודברים כאלו זה בידי שמים, עכשיו הכרתי את המשפט הזה לפני ולפי מה שאני הבנתי זה שדברים שקשורים לקדושה או כמו למשל להתפלל זה דברים שבידי וזה בחירה שלי כי פה בעצם נמדד עבודת ה' שלי, ויכול להיות שזה כי אני תלותית יותר מדי ואני ממש כל דבר חושבת שאם משהו צריך לקרות הוא יקרה אז הידיעה הזאת סוג של גרמה לי ממש לערעור, כאילו כל הדברים שחשבתי שפספסתי בחיים זה לא היה בידי ה'? זה כל הזמן גרם לי להיות שלמה עם דברים שקורים ופתאום מה אני אמורה לעשות? זה לשנות את כל החשיבה שלי ואיך שראיתי דברים. סליחה ממש ממש שזה ארוך אני מעריכה אתכם המון!