שלום :) אני בכיתה יא, מדריכה בסניף שהוא חצי נפרד ולומדת במקום דתי.. בזמן האחרון יוצא לי לדבר עם בנים שהם סתם נחמדים ממש (בקטע של מנסים ממש לעזור, מתעניינים מה שלומי, וכאלה) ובוודאות לא בקטע שלי, אבל בראש שלי אני רואה כל קשר עם בן כקשר רומנטי וזה גורם לי להיבהל ולהתרחק. זה הגיוני להרגיש ככה? כי זאת לא האמת, אז איך משתחררים מזה? איך אפשר להתנתק מהתפיסה הזאת שקשר עם בן חייב להיות רומנטי? שכל מי שואל מה שלומי מתכוון ליותר? אם בת הייתה שואלת מה שלומי זה לא היה משנה לי, אבל בגלל שזה בן שמתעניין ככה זה ממש מפריע לי, מה עושים עם זה?
אני בכיתה יא' ולומדת באולפנה. הרבה פעמים אני עושה דברים 'כי צריך'- צריך להיכנס לשיעור תנך,צריך להתפלל.. איך הופכים את ה'צריך' לרצון אמיתי?
היחסים שלי עם אמא שלי מזעזעים. אני פוגעת בה כל הזמן והיא פוגעת בי. אני גם מרגישה שלא באמת אכפת לה ממני. לא אכפת לה משברים שאני מבקשת (דברים שהם לא טרחה בכלל! כמו לסגור את הדלת כשהיא יוצאת מהחדר שלי..) ממש קשה לי לכבד אותה ואני מרגישה בת ממש ממש רעה וגרועה. אבל אני לא רואה דרך לתיקון. כי גם שאני באה בטוב ומשתנה, היא מחזירה אותי למצב הראשוני. ממש יעזור לי אם תהיה דרך להעמיק בעבודה על כיבןד הורים.