ש. יש לי חניך שתמיד בוכה שהוא מקופח. מה עושים?
ת. אני לא מכיר אותך או את החניך והאם הטענה היא שהוא מקופח בסניף או בבית או בכיתה או בכללי בחברה.
אני חושב שכדאי לשבת איתו ולדבר איתו, מה גורם לו להרגיש ככה. בכל מקרה שיחה אישית ארוכה יכולה לעשות טוב כי רק מעצם זה שמדברים איתו אחד על אחד הוא מקבל הרבה תשומת לב ואהבה.
ואם כבר מדברים שיחה ארוכה אז יש לי דוגמא על עצמי ממש טובה שאולי יכולה לעזור לך להעביר רעיון שמאוד קשור .
אני ממש לא בא להאשים, אלא לפקוח עיניים, כמעט תמיד כשאדם מרגיש מקופח זה כי הוא בוחר להרגיש מקופח.
ואסביר למה אני מתכוון ע"י דוגמא מעצמי. במשך שנים ארוכות אני טענתי שמערכת החינוך דופקת את השכבה שלי וראש הישיבה עושה שינוי בישיבה שלא מתאים לי וזה דופק אותי וסבא וסבתא שלי עשו כך ודודה שלי עשתה אחרת. והיום אני מבין שרוב המקרים האלה קרו משתי אופציות: או כי ראש המערכת/מסגרת חשבו מה יהיה יותר טוב לכמה שיותר תלמידים ואני ממש מיעוט. או כי רצו בטובתי ופשוט לא ידעו איך להגיד לי את זה, אז אני חשבתי שהם באים לדפוק אותי כי לא הסתכלתי מהמשקפיים הנכונים. המשותף לכולם הוא שכשאני מסתכל מהעיניים הקטנות שלי במצב הנוכחי שלי כולם באו או לדפוק אותי או לא מספיק מתחשבים בי. ובאמת כולם באו לעשות טוב וראו ממשקפיים גדולות יותר (רואים יותר אנשים/ רואים אותי במחשבה על העתיד שלי והעבר ולא רק על הרגע הזה)
הכל מתחיל מדבר מאוד פנימי, אני הופך רצון לצורך. אני רוצה שיאהבו אותי, אני לא צריך את זה. אני רוצה שיהיה לי בריכה בבית, אני לא צריך את זה.
באמת באמת אלוקים ברא אותי כמו שאני ואני לא צריך שום דבר כדי שיהיה לי יותר טוב. אני רוצה דברים אבל אם אני הופך את הרוצה לצריך אז ברגע שהרצון מתקיים אני מאושר אולי לכמה דקות ואז אני כבר צריך את הדבר הבא. וכך לעולם לא אהיה מאושר ליותר מכמה דקות. אבל אם אני רק רוצה אז גם אם הרצון לא מתקיים אני עדיין סבבה.
האושר הוא עניין של בחירה. אני מכיר אנשים שהחברה "קיפחה" אותם בגלל העדה שלהם או מקום המגורים שלהם אבל הם מאושרים. לעומת זאת אני מכיר אנשים שלא "קיפחו" אותם אלא פשוט לא נתנו להם איזה סוכריה על מקל והם ישר מרגישים ש"קיפחו" אותם ומתלוננים.
אלו המסקנות שלי בעקבות מה שעברתי, אבל מאחר ואני לא מכיר את החניך, כדאי שתדבר איתו ותראה לאן הרוחות נושבות....
הארה: אם יש אנשים מבוגרים שקשורים ולא מודעים לכך שהחניך מרגיש מקופח אולי כדאי לדבר איתם גם כן.
ינון בר-לב