ש.
הפרויקט שלכם מדהים תודה רבה מראש!
בימים האחרונים קרו מספר דברים גדולים בעולם- רעידת האדמה בטורקיה והפיגוע בווינה. אבל למרות כל הדיווחים על הפצועים המתים והנרצחים אני אפילו לא טורח להיכנס לכתבה, אני מחליק את המבזק בלי להניד עפעף.
איך זה יכול לקרות לי? אני בדרך כלל הכי רגיש ומתחשב שאפשר.
יכול להיות שהשתנתי בצורה כ"כ קיצונית שאפילו כשיהודים נרצחים אני מחליק את המבזק בלי רגש בכלל?
בן 16
ת.
שלום!
שאלת שאלה טובה מאוד. עצם שאילת השאלה מעידה על אכפתיות ורגישות לסביבה שלי וזה מבורך.אני חושבת שהתהליך שעובר עלייך הוא טבעי וכמעט מתבקש, ואני אסביר.
👻צרות באות בצרורות- בימינו יש הצפה, מבול, צונאמי של מידע. המדיה והתקשורת היום מעמיסים עלינו המון מידע ומכל הכיוונים ואדם אחד לא יכול להכיל ולתפוס באמת את כל המידע הזה.פעם אדם היה יושב לו בכפר וכשהגיעה ידיעה על מלחמה שמתרחשת בגבול/ התנקשות באדם חשוב וכו', זה היה מרעיש באמת כי לא היתה יכולת לדעת מה הולך בעולם. היום- אנחנו יכולים לדעת כמעט הכל על הרבה מקומות בזמן אמת וכאמור- אין לנו יכולת להתמודד עם כל עומס המידע.
📱קרוב אבל רחוק- העובדה שאנחנו שומעים על הכל דרך מדיה גורמת לנו להרגיש כאילו אנחנו קרובים לאירוע, כשלמעשה אין לנו קשר אמיתי אליו. נוצר מין אבסורד כזה שגורם לנו לתסכול על חוסר רגש כלפי אירועים מסוימים שלמעשה לא קשורים אליי באמת. יכולים לקרות דברים מאוד עצובים וקשים, אבל אנחנו לא יכולים לשאת את כל סבל העולם על כתפינו שלנו (תכף ארחיב מעט בנושא) ולכן אולי ההתמקדות צריכה להיות בדברים שאנחנו מאמינים שהם מהותיים לנו. כמובן, אנשים שסובלים או נהרגים זה דבר כואב, אבל אם הדבר גורם לי לסוג של שחיקה- אולי באמת כדאי להתמקד בדברים שרלוונטים לחיים או לערכים מסוימים שמתאימים לי.
🥺סיבולת סבל- אדם מטבעו ובמצב בריא, לא אוהב לסבול ולהרגיש צער. זה מעיק עלינו ומקשה עלינו לתפקד כרגיל. מנגד- קורים דברים בעולם שבהחלט ראוי שנצטער עליהם. יש אנשים שיכולים לשאת יותר צער ויש כאלו שפחות- וזה בסדר גמור. חשוב להכיר בזה שלפעמים אנחנו לא מסוגלים לשמוע כ"כ הרבה צרות ואז קורה לנו מין סינון טבעי. הרגש "נכבה" לנו כדי שנוכל להמשיך הלאה ולא להיקבר בסבל. ככל שהמתג הזה של הרגש נכבה ונדלק בתדירות גבוהה, כך הוא נשחק יותר ויותר. זה טבעי והגיוני מאוד.
אני אוסיף בקצרה- אצל אנשים רגישים יותר יש דווקא נטייה לייצר יותר מנגנוני הגנה כדי לא להתפרק מכל אירוע שקורה. מצד שני,באמת שאנחנו רוצים להרגיש.
אז איך מחזירים את הרגישות האבודה (לכאורה)?
אני מדגישה- לכאורה. אדם יכול להיות רגיש ואכפתי, הוא לא יכול ולא צריך לקחת אחריות על כל עלובי החיים באשר הם. נשמע אכזרי? זו לא הכוונה חלילה. אנחנו פשוט צריכים להתמקד באכפתיות שאנחנו מסוגלים לה.
*להפחית חדשות.
תבחר תקופת זמן ממוקדת שבה אתה לא נכנס לחדשות למעט פעם או פעמיים ביום לזמן מוגדר. למה? כי אנחנו רוצים להפסיק לשחוק את המתג של הרגש, וחדשות הן דרך מצוינת להשיג את ההפך הגמור. אם יש לך פושים - נסה לבטל אותם לתקופה. אתה תראה שאחרי זמן מסוים אתה תתייחס לדברים משמעותיים אחרת, כי כבר לא תהיה מוצף כ"כ.
*רגש לא בהכרח שווה עצב.
אם אתה רואה או שומע משהו שאתה חושב שהוא כואב, אבל אתה לא מצליח להרגיש את הכאב הזה, זה בסדר. אפשר להחליט למשל שכששומעים על פיגוע או תאונה חס וחלילה, אומרים פרק תהילים/ בוחרים מעשה טוב לא שגרתי והולכים על זה. כך אתה עושה משהו אקטיבי ומוציא את עצמך מהאדישות, גם אם לא גמרת חבילת טישו תוך כדי בכי.
לסיכום:
אנחנו חווים הצפה של מידע ואין לנו יכולת להתמודד עם כולו אז הרגש שלנו "נכבה". זה לגמרי בידיים שלנו להחליט על כמות החשיפה שלנו למידע ובהתאם לכך- להשפיע על הרגישות שלנו למה שקורה בעולם.
מאחלת לך הצלחה בעז"ה:)
מוזמן תמיד לשאול עוד שאלות טובות!
רוני