מה המינון הנכון בין עזרה לזולת לאכפתיות עצמית?
שלום לך.
יש במידת החסד מדרגות על גבי מדרגות, משורת הדין עד נתינה מופרזת. בסופו של דבר זה עניין של עבודת המידות, להבין שהכסף הוא לא שלי באמת, אלא ה' נתן לי אותו כדי שאעשה איתו את המקסימום. אך למרות זאת, מתוך הכלל- הסביבה הקרובה אליי היא הראשונה שבאחריותי, ועל כן "עניי עירך קודמים", וכן אם יש לשני אנשים במדבר בקבוק מים שמספיק לאדם אחד, בעל הבקבוק צריך לשתות ממנו ולחיות, ולא לתת לשני גם ואז ימותו שניהם, כיוון שהאחריות של השמירה היא קודם כל על עצמו.
אמרו חכמים, "המבזבז, אל יבזבז יותר מחומש", כדי שלא יגיע למצב שהוא בעצמו יצטרך ח"ו לבריות; אך מצד שני, מי שיש לו הרבה כסף מחוייב ביותר מחומש. כך שקשה לומר איפה עובר הגבול המדוייק. מכל מקום, התורה אוסרת אי נתינת צדקה לעני שצריך- "לא תקפוץ את ידך מאחיך האביון" (דברים טו, ז).
עד כאן ההלכה הנוגעת למצות צדקה בממון, אבל מפה אפשר להשליך באופן כללי:
יש את *שורת הדין-* אדם שיכול לעזור לחבירו ללא טרחה יתירה, לדבר שחבירו מאוד צריך- לכאורה צריך לעזור לו, גם אם אין לזה איסור מפורש של "לא תקפוץ את ידך", מכל מקום אנו לומדים מפה את העיקרון המוסרי שיוצא- שאדם שצריך עזרה- צריך לתת לו.
מבחינת *המקסימום-* אם באופן אישי זה לא יגרום לך או למשפחתך שתצטרכו עזרה של אחרים ח"ו (לדוגמא לעזור לחבר על חשבון בגרות שיש לי, זה עלול לפגוע בתפקוד הכלכלי של משפחתי בעתיד אם אני לא טוב)- זה לא אסור, אך גם לא חובה, אבל זה עניין של עבודת המידות- "ואהבת לרעך כמוך". אבל אם זה יפגע ממש מעט, לכאורה המוסר יורה לעזור.
לגבי עזרה לחבר על חשבון התקדמות רוחנית שלי- ממה שקיבלתי מרבותיי, ש"לא אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חברך". אבל יש אומרים שאם זה מתוך רצון להשפיע אז לא נפגעים רוחנית, *ולעניות דעתי* זה לא תמיד נכון, לפחות לא לכל אחד, ולא בכל מקום. יש כאלה ויש כאלה.
כמובן זה תלוי גם בהשקעה הנדרשת מצד הנותן לעומת גודל הצורך של השני, וכל מקרה לגופו.
מקווה שעזרתי, ואם לא- אשמח לעזור בפרטי.
טל לביא