היי.
אני דתי שלומד בבית ספר חילוני
באחד הסיורים מבית הספר היה לנו סיור לבית כנסת קראי, ובתוך בית הכנסת היתה לנו שיחה של "רב" קראי שרק סתר את ההלכה והמנהגים היהודיים.
ביציאה מהשיחה ומבית הכנסת התחיל מן ויכוח ביני לבין המורה שלי בנוגע לכך שהם נוהגים בסדר ואין בעיה עם מה שהם עושים כי הם נוהגים על פי התורה, והמורה הוכיח אותי שהרבנים שפסקו את ההלכות הם בסך הכל בני אדם ואינם נביאים ומי נתן את הסמכות להם להחליט לנו ולקבוע לנו.
השאלה שלי היא כזאת: מדוע הקראים נחשבים ל"טועים בדרך" כשהם בסך הכל נוהגים לפי התורה שבכתב וישנם דברים שהם מקפידים אפילו יותר מרוב החילוניים?
השאלה השנייה שלא הייתה לי תשובה למורה שלי היא: מי נתן לרבנים את הסמכות להחליט ולקבוע לנו איך לנהוג כשגם הם בסך הכל בני אדם והם כמונו?
תודה מראש❣
שלום לך!
אתה שואל שתי שאלות, הראשונה מדוע הקראים נחשבים כתועים בדרך אם סוף סוף הם משתדלים לקיים את התורה שבכתב (תושב"כ) גרידא. והשנייה מדוע אנחנו צודקים וקיימת סמכות לרבנים לפרש את התורה.
המטרה שלנו כאנשים דתיים זה לעשות את רצון ה'. אין לנו מטרה בלהיות דווקא צמודים לטקסט כזה או אחר. מבחינתנו רצון ה' הוא זה שנותן את "הקדושה" לטקסט.
המסורת המשמעותית בעמ"י, אותה מסורת שבגללה אנחנו מאמינים ביציאת מצרים ובמתן תורה היא זו שגם אמרה לנו שקיימת סמכות לאנשים שהאומה הסכימה עליהם (הסנהדרין, חז"ל) לפרש את התורה ברובד ההלכתי.
יתירה מזאת, חז"ל בעצמם הם אלו שקבעו אילו ספרי קודש יכנסו לתנ"ך, כך שעצם האמונה בכ"ד ספרי התנ"ך מניחה אמונה קודמת לחז"ל. למשל הספר 'בן סירא' איננו חלק מהתנ"ך. (ניתן לחשוב על שני הטיעונים שכתבנו עד כה כרעיון דומה לדין "מיגו" התלמודי)
*א. – בתורה בעצמה כתוב שקיימת סמכות לחכמים*
ישנם פסוקים מפורשים בתורה, המחייבים אותנו לסמוך על פרשנות החכמים לתורה: משה רבנו, בשנת הארבעים, לפני הכניסה לארץ אמר כך:
"כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט – בֵּין דָּם לְדָם, בֵּין דִּין לְדִין, וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע, דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ – וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם, וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט. וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה, לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל. וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט, וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל" (דברים יז, ח-יב).
ובנ"ך אנחנו רואים כיצד ציווי זה התקיים בזמן הנביא יהוא בן נמשי והמלך יהושפט שקיימו את דיני הפרשייה:
"וְגַם בִּירוּשָׁלִַם הֶעֱמִיד יְהוֹשָׁפָט מִן הַלְוִיִּם וְהַכֹּהֲנִים וּמֵרָאשֵׁי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפַּט ה' וְלָרִיב וַיָּשֻׁבוּ יְרוּשָׁלִָם. וַיְצַו עֲלֵיהֶם לֵאמֹר כֹּה תַעֲשׂוּן בְּיִרְאַת ה' בֶּאֱמוּנָה וּבְלֵבָב שָׁלֵם. וְכָל רִיב אֲשֶׁר יָבוֹא עֲלֵיכֶם מֵאֲחֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵיהֶם *בֵּין דָּם לְדָם בֵּין תּוֹרָה לְמִצְוָה לְחֻקִּים וּלְמִשְׁפָּטִים* וְהִזְהַרְתֶּם אֹתָם וְלֹא יֶאְשְׁמוּ לַה' וְהָיָה קֶצֶף עֲלֵיכֶם וְעַל אֲחֵיכֶם כֹּה תַעֲשׂוּן וְלֹא תֶאְשָׁמוּ." (דברי הימים ב', י"ט)
עיין גם ברד"צ הופמן על פרשיית כי יפלא (בספר דברים).
*ב. – ריבוי פרשנויות*
כבני אדם, כל אחד מפרש אחרת את הפסוקים בתורה. ממש כפי שאנחנו רואים, יותר ממאות פרשנים משלל הדתות והזרמים פירשו את התנ"ך עד כה.
מכיוון שהתורה דורשת פן מעשי בקיום המצוות, האפשרות הסבירה ביותר היא להניח שקיימת סמכות למוסד מסויים להחליט איזו פרשנות צריך לקיים באופן מעשי.
למשל, קיימים איסורים בתורה שיש עליהם עונש מוות. לדוגמא, נאמר שמי שמחלל שבת מתחייב מיתה: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ". אך צריך להגדיר בדיוק מהי ההגדרה של מלאכה אסורה. לא נראה מפסוקים אחרים שהמושג מלאכה הוא דווקא עבודה (הרי לגבי יו"ט התורה מתירה מלאכות מסוימות ואוסרת מלאכת עבודה "מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ"), וכן לא נראה שמלאכה היא דווקא מאמץ גדול במיוחד, הרי אלוהים לא "התאמץ" בבריאת העולם, ובכל אופן בבראשית נאמר "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה:". חז"ל פירשו זאת ש"מלאכת מחשבת אסרה תורה", וכפי שרואים זאת ממלאכות המשכן. אך עדיין צריך להגדיר מה בדיוק כלול בהגדרה זו. והדברים ארוכים.
כמו כן, ניתן להמשיך ולראות שמהתושב"כ לא כתוב מה עושים במקרה של התנגשות בין מצוות, מה עושים בספקות, ישנו חוסר בהירות בגדרי המצוות, וספק מה לעשות בסתירות בין פרשיות בתורה, כל הדברים הללו מראים שיש שתי אפשרויות, או שהתורה ניתנה עם מסורת בעל פה מפותחת או שקיימת סמכות לפירוש התורה. כמובן שהדבר הסביר להניח בהתאם למה שראינו עד כה הוא שהיה גם וגם.
יתירה מזאת, התורה מלאה בכפילויות של פרשיות שונות לדינים דומים, כך שמכל הטענות עד פה ועוד, נראה בבירור שמטרת התורה שבכתב היא לאו דווקא ללמדנו הלכה.
יש המון דוגמאות לכל אחת מהנקודות שהעלתי עד פה, אך הן אינן מתאימות למסגרת תשובה מעין זאת. אפנה לסדרת מאמרים למטה שמרחיבה בדוגמאות מטעם "מכון ידעיה"
*ג. – מסורות בזמן הנ"ך*
רואים בתנ"ך מסורות רבות בגדרי המצוות דאורייתא ודרבנן. למשל במגילת רות "מואבי ולא מואביה", וכן בגדרי ייבום שם, אבל גם במצוות דרבנן ניתן לראות מסורות רבות כמו יין נסך אצל דניאל, פורים "וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם" ועוד רבים.
טל לביא
054-619-8782
קובי ויצמן
058-758-7577
לקריאה נוספת על הנושא הנ"ל באריכות ניתן לראות פה:
מאמר נוסף להרחבה שמנסה להסביר כיצד חשבו פעם כלפי חלק ב' – זוהי תאוריה מעניינת ולא מוכרת: