אוף. נמאס לי. אני בת שירות שהתחילה השנה ופשוט נמאס לי. נמאס לי שמכניסים לי תפקידים שלא שייכים לי אבל אני חייבת להשלים שעות כי להיות עם חניכים בזום זה לא מספיק שעות ולא אין עוד דברים אחרים לעשות. נמאס לי שמפילים עלי את העבודה השחורה. נמאס לי שאנשים במיוחד מבוגרים "מבינים אותי". לא אתם לא!!! יש לי אשכרה שנתיים שבחיים שכולם חולמות עליהם ושלי פשוט נהרסו. אני מנסה לחשוב חיובי, להבין שזו התקופה ואולי לשם זה הגעתי אבל פשוט.. אין בי כוחות. כיתה י"ב שלי הלכה לפח. אני עוד סוחבת איתי. תכננתי את הפרויקט הגדול של חיי במשך 3 שנים ושבוע לפני קורונה. התרסקתי כל כך באותה תקופה. אני לא רוצה ששוב אני אעבוד על פרויקט גדול ואשקיע את כל כוחותיי כשסגר יכול לבוא לי על הראש ולצחוק עליי. הבנות בדירה שלי אופטימיות מידי ומקבלות את המצב. אני אחת היחידות שעוד נלחמות ועוד מהסטת רוצות להיות משמעותית אבל הבנתי שפשוט יצא לי כל הרוח המפרשים. גם אם אקבל משהו עכשיו אני כולי מיואשת. ורוצה לבכות. כל יום כי אני לא מסוגלת מהאכזבה שיש בי. הצילו?