אני די מתנהגת כמו חילונית. כלומר אדם דתי עבודת ה שלו אמורה להיות במרכז, להשפיע על כל החלטה ומעשה...ולי זה בקושי מזיז. אני כאילו עובדת את ה בסוג של פשרה. בקושי יש לי אהבת ה ויראת ה. מצד אחד אני לא יכולה להתכחש לקיומו של ה' אבל מצד שני בקושי יש לי אהבת ה' ויראת ה'. הרב איך אני מגיעה לאהבה ויראה באמת? אני לא מצליחה! ואני לא רוצה לעשות את הכול מחוסר רצון או להתכחש למחשבות שלי. ה' מבקש ממנו את הרצון. הקטע שמאז שאני ילדה קטנה (כיתה ג כזה) יש לי מלא שאלות רציניות ואף אחד לא באמת ענה לי. ושהייתי קטנה שנאתי את עצמי אז שנאתי את ה בגלל שברא אותי. עכשיו אני לא שונאת את ה. אבל אני לא מצליחה לאהוב אותו ולעבוד אותו בתמימות. ואני לא יכולה להיות מי שאני לא. לשקר לעצמי עושה לי רע. ואני לא רוצה שעבודת ה תעשה לי רע.. בת