אני שמיניסטית ואני מרגישה שנהייתי ממש בוגרת. כל הצחוקים שחברות שלי עושות כבר לא מעניינים אותי ואני מסתכלת על הצחוקים שלהם הרבה פעמים כמו משו קצת תינוקי. מרגישה פתאום שאני מחפשת יותר עומק ויותר משמעות ואני פשוט לא מוצאת תעצמי בתוך כל הציניות הלא מצחיקה והקצת תינוקיות הזאת. ואני חס וחלילה לא מזלזלת בחברות שלי. אני ממש אוהבת אותן ומעריכה אותן. זה גיל שפחות משנים את החברות כי כבר עוד רגע מסיימים... אבל אני ממש לא יודעת מה לעשות.. אולי זה לא טוב שנהייתי יותר רצינית? אני חושבת שגם הקורונה הזאת מאד מבגרת כי היא מעמידה אותנו בכל מיני אתגרים לא שגרתיים, ואולי גם זה שאני פחות פוגשת את חברות שלי כי הם גרות רחוק ממני ואנחנו לא באולפנה אולי זה גם מוסיף לרצינות שנהייתה לי...אבל אני לא יודעת אם המצב הזה הגיוני וטוב וזה הגיל או שאני צריכה כל הזמן לזרום איתם ולצחוק ולשמוח אפילו שזה לא דברים שהכי מצחיקים וכו' ושזה לא טוב שנהייתי כזאת בוגרת ורצינית.. וזה לא שאני לא יודעת לשמוח ולצחוק עכשיו, אלא פשוט מרגיש הרבה פעמים קצת ילדותי הצחוקים שלהם.