היי מה קורה? דבר ראשון ממש תודה ככה על ההזדמנות לפתוח ולשאול זה ממש מציל!! דבר שני, יש לי שאלה קצת מביכה ואגואיסטית מקווה שיצליח להסביר את עצמי עד הסוף.. טוב אז ככה- תמיד אומרים לנו להתפלל שייבנה בית המקדש ושיהיה התגלמות הטוב ןהשכינה וכל הרשעים ימותו ולא יהיה חטאים ומחלות וכל זה..אבל תכלס, מי אמר שאני באמת רוצה שייבנה בית המקדש? טוב לי במציאות חיים שלי עכשיו. טוב לי שאני צריכה להתפלל. טוב לי שאני צריכה להאבק על שמירת המצוות. טוב לי שקשה לקיים חלק דברים ואני צריכה לעבוד על עצמי ועליהם. וכשיבוא המשיח אז יהיה ברור שיש ה', יהיה ברור מה צריך לעשות ובעיני זה קצת יאבד את הקטע שלו..אם לא יהיו ניסיונות אז מה הגדולה שבלקיים את המצוות? אם יהיה כל כך ברור שיש אלוקים בשביל מה עם ישראל פה להיות אור לגויים? למה אני פה כדי לעשות טוב אם כבר הגיע לעולם התגלמות כל הטוב? זה ממש מאבד את המומנטום של להתאמץ ולעבוד על המידות, ולשמור מצוות גם כשקשה וזה יהיה כל כך קל לעבוד את ה' עד שמה שאנחנו נעשה כמעט לא יהיה שווה ערך.. אז למה שאני ארצה שבית המקדש ייבנה??
אהלן...טוב אני אעשה את זה קצת וקולע..יש לי הרבה מה לתת, יש לי מה לתרום, ברוך ה' הוא ברא אותי עם הרבה כשרונות ושכל. יש לי כוח להשפיע ולתת ואני מסוגלת לעשות דברים מטורפים..(לא בקטע משוויץ חס וחלילה פשוט מודעות עצמית)אבל אני מרגישה שלא מעריכים אותי מספיק, שלא רואים את כל מה שיש לי לתת ולתרום אלא רק את הפאשלות והדפאקים...זה תמיד חוסם אותי והביטחון העצמי שלי צונח לרצפה.. במשפחה, בשבט, עם חברות, בכול מקום, אני חושבת שאני לא באמת מצליחה להביא לידי ביטוי את מה שאני ומי שאני..ואז גם לא מערכים אותי ולא באמת מכירים אותי ואז שוב פעם הביטחון העצמי נוחת חשוב פעם אני לא באמת מצליחה להביע את עצמי וזה הופך לגלגל כזה שמאוד קשה לי לצאת ממנו..מה אני אני יכולה לעשות?